דמעה שמְחַכָּה ואז מְפַכָּה – ד”ת עם שיר לפרשת מקץ-חנוכה
על מה מעידות אצלכם הדמעות? מהו הבכי עבורכם? האם הוא סימן לחולשה, להתרגשות, לעצב אין קץ? ואולי בוכים דווקא כשמשהו אדיר ושמח עומד ומתרחש? האם אתם יודעים לומר מתי אתם בוכים ומתי לא?
על מה מעידות אצלכם הדמעות? מהו הבכי עבורכם? האם הוא סימן לחולשה, להתרגשות, לעצב אין קץ? ואולי בוכים דווקא כשמשהו אדיר ושמח עומד ומתרחש? האם אתם יודעים לומר מתי אתם בוכים ומתי לא? מתי מתבקש שתפרצו בבכי, אך לבכם נאטם. ומתי להיפך, זהו הזמן הבלתי מתאים ונכון – ודווקא אז, הדמעות הסוררות מפכות וזולגות מעצמן? אתם שייכים לאלו שמסתירים את הבכי, מצטיידים במשקפי שמש בלוויות וכיוצא בזה? או שלהיפך, דווקא מחצינים אותו, והוא נהפך אט-אט לסממן הבעה ראשון במעלה?
יוסף, כפי ששמנו לב בפרשה הקודמת, איננו בוכה כשזורקים אותו לבור, מקסימום מתחנן. גם אצל פוטיפר, בבית הכלא, ובכל שנות הניתוק האכזרי מבית אביו, דמעותיו אינן בוקעות. על המשבר הגדול ביחס האחרים אליו הוא לומד אט-אט להתגבר, בונה לעצמו עולם חדש משלו, מנוכר רגשית. ייתכן שאף את זכרון אביו, שלא עמד לצידו ברגעי השבר הגדולים – הוא מצליח להדחיק אט-אט. לבנו הראשון הוא קורא על שם השכחה המבורכת: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּינַשַּׁנִיאֱלהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי". אבל בעומק הלב מסתבר, מקננת לה עוד המייה, עוד גחלת געגוע שמסרבת לגווע, וכמו מחכה לרגע בו תוכל להבקיע את מעטה השריון הרגשי שיוסף, כמו רבים מאיתנו, בנה לעצמו בארץ עוניו.
***
באותו רגע בו באים האחים לבקש אוכל ממצרים – מחליט יוסף להתקשח כנגדם, להראות להם, ללמד אותם לקח – להתנכר! "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת!" הוא מאשים אותם בריגול, אוסר אותם ומתעלל בהם, אבל גם נפשו של הקשוח שבשליטים לא יכולה לכלוא את רגשותיה לנוכח דברי האחים ההמומים, אשר מתוודים בינם לבין עצמם, ובבלי-דעת שבים ומציפים באזני יוסף את אותם רגעי התנכרות אכזריים שלהם כלפיו, מלפני שני עשורים ויותר: "וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזּאת." יוסף שלמראית-עין איננו דובר עברית ממשיך לשחק את המשחק, אך בתוכו בלבב פנימה, נפש עברי הומיה, מלאה מכדי הכיל: וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם.
דמעה ראשונה שמתפרצת מכשירה את הבאה, וגם הפעם יוסף מצליח לכלוא את רגשותיו, להתאפק. כאשר מביאים האחים אל יוסף את בנימין, האח הקטן והאהוב, תזכורת חיה ומכמירת לב מאמם המשותפת, רחל, שנפטרה בעת לידתו של האח הקטן: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.[1] גם כאן מאיימות הדמעות להציף את הפנים, ואשר על כן: וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת. וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. הגברים בוכים בלילה כידוע, ושליטים קשוחים בוכים בחדרי חדרים. ומיד אחר כך ההצגה חייבת להימשך, חוזרים לשליטה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם.
***
תיאור המשך העלילה יהווה ספויילר מוגזם לפרשת השבוע הבאה, נרמוז רק ונאמר כי הישנות הבכי פעם אחר פעם, צריכה הייתה לרמוז יוסף, כפי שהתורה מלמדת אותנו, שיש דברים בגו, ולא לעד נוכל להדחיק, להתעלם. הלא כך אמר יוסף עצמו לפרעה לגבי חלומותיו: וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם, פַּעֲמָיִם - כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִיםלַעֲשֹׂתוֹ. לא לעד יצליח יוסף לכלוא את דמעותיו, להסתיר אותם בהסבת פנים, בהתחמקות לחדר אחר, וברחיצת פנים נמהרת. יגיע הרגע המכריע בו יוסף יאלץ לחשוף את רגשותיו האמיתיים לעיני כל, וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. לאחיו הנדהמים הוא יעניק מתנת בכייה כפולה ומשולשת, אך זו הפעם לא יהיה זה בכי של ניתוק והתנכרות, אלא דמעות אושר של התוודעות ושל חיבור מחודש: וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו, וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.
***
במנהג יהודי בבל נהגו לזמר אחרי הדלקת נרות חנוכה את הפיוט "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".
היונה היא כנסת ישראל, אשר חיכתה שנים רבות לגאולה.
שלא כמו יוסף, היונה לא התאפקה, ולא הסתתרה, שנים על גבי שנים ישבה:וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה.
שמונה ימים בשנה יכלה היונה למחות במקצת את דמעותיה, ולשמוח עם המלך שלה:
בזכרון ניצחונות העבר המפוארים של החשמונאים, בשירות וזמירות משפחתיות בהווה
ובתקווה ליום בו הא-ל ימינו כקדם יחדש, וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ, בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה.
***
לפני שבע שנים, בבת המצווה של בתנו בכורתנו, מרים, בנר ראשון של חנוכה
הלבשתי את הפיוט העתיק בלחן ארץ-ישראלי מחודש
והריהו לפניכם, בזמן בו אנו מודים לה’ על שמחה את דמעות היונה,
והפך אותן לבכי של התאחדות מחודשת,
בכי של התרגשות ושמחה
***
יָהּ הַצֵּל יוֹנָה
פיוט בבלי לחנוכה.
לחן, גיטרה ושירה – אפרים אורן.
יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה.
הוֹדוּ לְגֵאֶה עַל גֵּאִים וְנוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים
הִצִּיל אֶת נִין חַשְׁמוֹנָאִים מִיָּד צָר כִּי בָהֶם הִכָּה.
וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת
בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה.
דִּרְשׁוּ לָאֵל כָּל לְבָבוֹת כִּי גָמַל עָלֵינוּ טוֹבוֹת
שִׂמְחוּ בָנִים עִם הָאָבוֹת בְּדָת מִנִּי יָם אֲרֻכָּה.
הָאֵל יָמֵינוּ יְחַדֵּשׁ וְצָר לַהֲרִיגָה יְקַדֵּשׁ
יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ.
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה.