צו מילואים –דת עם שיר לפרשת צו
ימי המילואים בתורה נועדו להכניס את הכהנים לאווירה של שרות בקודש, להכין את אהרון ובניו למודעות שתלך איתם כל ימיהם ועם צאצאיהם לאורך כל ההיסטוריה. ימי המילואים של ימינו הם המימוש והתוצאה של תודעת השרות אותה רכש החייל בטירונות ובשרות הסדיר.
הכותרת הפעם אולי תפתיע חלק מן הקוראים ואולם פרשתנו, פרשת צו, היא אחת הפרשות היחידות בה מופיעה המילה "מילואים" בתורה.[1]הכוונה על כל פנים, היא לתקופה של הכשרה, שבהם הכהנים עוברים תהליך מסוים, הכולל גם טקסים גופניים פיזיים, של לבוש וטהרה, וגם הקרבת קרבנות ייעודים, המכונים גם הם בשם "מילואים". בסופה של התקופה האורכת שבעה ימים, יתקיימו טקסי החנוכה של המשכן ואז יתחילו הכהנים לעבוד במשכן באופן יומיומי ושגרתי. באופן מפתיע המילואים של התנ"ך מקבילים ביותר דווקא לטירונות של ימינו, תקופת ההכשרה: כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶתיֶדְכֶם.
***
לפני שניכנס לגופם של דברים ננסה לפנות לחוויית המילואים שלנו בישראל המודרנית. מצד המדינה כוחות המילואים נדרשים כמובן על מנת למלא ולהשלים את מערך הצבא הסדיר בעיקר בזמנים של מלחמה וחירום כהכרח ביטחוני קיומי. ואולם מצדנו, הלוחמים, השרות במילואים הינו חוויה שדווקא מתקיימת בשיגרהלאורך שנים, לצד העיסוק האזרחי השוטף, ומעצבת את האישות שלנו כאנשים בוגרים. כאלו שגם עובדים, מתפתחים, מקימים משפחה, ובמקביל מצויים כל הזמן בהוויה צבאית, סחבקית, גברית, מחוספסת, גבעת-חלפון סטייל. הנעליים הגבוהות – שחורות או חומות - מצוחצחות כל הזמן בארון, יחד עם המדים (גם היום, חמש שנים אחרי ש’פוטרתי’ משירות המילואים).ועמם גם התודעה, שיח החברים, ההתעניינות בנעשה ביחידות השונות, החלומות המיליטריסטים שפוקדים את לילותינו מפעם לפעם. לא רק החיילים האלמונים, גם כולנו, כך מסתבר, גוייסנו לכל החיים, לפחות מבחינה תודעתית.
***
אז מה בדיוק עשו שם בטקס המילואים? "ויַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶתאַהֲרֹן וְאֶתבָּנָיו, וַיִּרְחַץ אֹתָם, בַּמָּיִם". יש כאן טיפול אבהי או אימהי מצד משה באהרון אחיו, הגדול ממנו בשלוש שנים, ובבניו. ממש מכניס אותו פיזית לתוך התפקיד, כפשוטו:
וַיִּתֵּן עָלָיו אֶתהַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶתהַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶתהָאֵפֹד,וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ". המילים ’חגור’ ו’אפוד’, קרצו לי באשר הן משמשות אותנו גם כיום בהקשר צבאי, ולמול עיני אני רואה את שרשרת החיול בצאלים או בבית ג’וברין, שם אתה מנסה להתאים לעצמך מדים (כותנת?) וכמובן את האפוד שיתאים למידותך. אם כיעל טפול אפסנאי מסור כמו שקיבל אהרון ממשה אחיו אנו יכולים כמובן רק לחלום. ואחרי בגדי הגוף ניגשים כמובן גם להתאים קסדה: "וַיָּשֶׂם אֶתהַמִּצְנֶפֶת עַלרֹאשׁוֹ, וַיָּשֶׂם עַלהַמִּצְנֶפֶת אֶלמוּל פָּנָיו, אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ."בהשוואה זו אינני מנסה לטעון שהשרות בצבא ובמקדש הם זהים, אלא שיש משהו מחוויית התאמת המדים והציוד הזו שכולנו מכירים היטב – שיכול להכניס אותנו לאווירה של אותם שבעת ימי מילואים חד פעמיים שהתקיימו אך ורק במדבר כהכנה לחנוכת המשכן או אז בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. כניסה לתפקיד, מחייבת כנראה שרשרת חיול, התאמת מדים, ציוד ובעיקר ציפיות: לאפסן את החשיבה האזרחית לכמה שבועות בש"ג, ולהיכנס לתודעת שירות.
במסדר פומבי בו נוכחים כל העם מקיים משה את הטקסים האלה, גם לאהרון וגם לארבעת בניו: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶתבְּנֵי אַהֲרֹן, וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹתוַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט, וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת,כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה". ובהמשך יבואו משיחה בשמן של ראשי הכהנים, הקרבת קרבנות המילואים, והזאת כמה טיפות דם מהם: "עַלתְּנוּךְ אֹזֶןאַהֲרֹן הַיְמָנִית, וְעַלבֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַלבֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית", וכנ"ל בדיוק על הבנים של אַהֲרֹן: "עַלתְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית, וְעַלבֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַלבֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית". ולאחר הטקס הפומבי: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִיםעַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם, כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶתיֶדְכֶם.". באותם ימים, כך לוחש רש"י על אוזנינו, מי שמילא את כל תפקידי הכהנים היה משה אשר "שימש בחלוק לבן". ואילו הכהנים עצמם שהו כל אותו הזמן במעין הסגר, במשמרת ארוכה של שבוע, ונכנסו מנטלית לתודעת שירות. "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶתמִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא תָמוּתוּ."
***
ימי המילואים בתורה נועדו להכניס את הכהנים לאווירה של שרות בקודש, להכין את אהרון ובניו למודעות שתלך איתם כל ימיהם ועם צאצאיהם לאורך כל ההיסטוריה. ימי המילואים של ימינו הם המימוש והתוצאה של תודעת השרות אותה רכש החייל בטירונות ובשרות הסדיר.
מדובר אם כן על ארוע חד פעמי בהיסטוריה,
שבעה ימים מיוחדים – שהשפיעו על הכהנים לדורותיהם:
אלו מקרבנו שהולכים מדי בוקר לירכתי בית הכנסת
באמצע חזרת הש"ץ ליטול ידיים
חולצים נעליים, ועולים לדוכן לברך את העם,
אלו שיודעים שאסור להם להתחתן עם גרושה
ואף שהמקדש וקרבנותיו נעלמו מהשטח ומהתודעה זה שנות אלפיים –הם עולים ראשונים לתורה ומקבלים כיבוד בזימון של ברכת המזון.
חיים הם עדיין בקרבנו,ומזכירים כל הזמן בהווייתם:
צריך לשמור כל הזמן על כוננות, על כוהנות,
לך תדע מתי יקראו לנו שוב
לצו מילואים.
דידי מנוסי כותב באחת הקלאסיקות, על הווי המילואים של שנות ה-60 וה-70,
שמוליק קראוס הלחין עבור להקתו הנודעת, "החלונות הגבוהים".
[1]הפרשה הראשונה בה מופיעה היא המילה היא לא אחרת מאשר פרשת "תצוה". שם מובאים דיני קרבנות המילואים, שהיישום שלהם בפועל הוא בפרשה שלנו. מעבר לכך משתמשת התורה במילה זו רק בהקשר אחד נוסף: אבני המילואים שהיו על האפוד והחושן.
