א-להי הפרטים הקטנים / פרשת השבוע
אז איך עושים את הקפיצה הזו? איך אפשר לנחות ממרומי השיא של מעמד הר סיני, משמי מרום אפופי הענן והערפל של פרשת יתרו – בלי להתרסק אל תוך הבנאליות היומיומית של אבות הנזיקין, אל דקדוקי הדינים של שומר חינם והשוכר, השור המועד והתם – הגודשות את פרשתנו, פרשת משפטים?
אז איך עושים את הקפיצה הזו? איך אפשר לנחות ממרומי השיא של מעמד הר סיני, משמי מרום אפופי הענן והערפל של פרשת יתרו – בלי להתרסק אל תוך הבנאליות היומיומית של אבות הנזיקין, אל דקדוקי הדינים של שומר חינם והשוכר, השור המועד והתם – הגודשות את פרשתנו, פרשת משפטים? כיצד מתווכים את האש הגדולה של המעמד הנשגב אל תוך מריבה באבן או באגרוף, אל סכסוכי השכנים אודות הרעש, וטפטופי הכביסה, אל הוויכוח מול הפקידים על גובה המעקה וסוג הטופס הנצרך. האם זה יכול בכלל לקרות, כדברי אברהם חלפי, האם ירדו נא שמים לשבת איתנו כאן עם הילדים ברחוב?
***
בפרשת יתרו א-להים יורד אל עמו, מדבר עמם, אנכי ה’ א-להיך, נשמע הקול ממקום, ובני האדם חרדים, נרתעים לאחור, אינם מסוגלים להגיע למדרגה הזו, לעלות בהר. לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים, מנסה משה להרגיעם, אך לשווא, העם נשארים מאחור, וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק. ורק אחד ויחיד עושה את הצעד - מֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. אולי, אני מהרהר, יש כאן החמצה של ההזדמנות לעלייה המונית של העם אל ההר - בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל, הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. ואולי זהו הנסיון עליו דובר קודם, זהו הטבע האנושי שלא מאפשר לנו להתרומם באחת אל פסגות ההר, וצריכים היינו לחוות זאת על עצמנו, להסתנוור מהאש הגדולה – כדי שנבין שהדרך אליה היא איטית, רווית יצרים ומכשולים, יש להתגבר על האנושי שבנו, לזקק אותו, בטרם ניגש אל הא-להים.
***
בבילבול מושגים מכוון, מופיעים א-להים בפרשת משפטים בשני מובנים שונים לחלוטין: אלהים של חולין הם הדיינים, המפשרים באותם סכסוכי יום יום בין האנשים כאן למטה ברחוב: וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶלהָאֱלֹהִים; עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ. וגבוה מעל גבוה, יש א-להים של קודש, א-ל מסתתר מאחורי צירופי המקרים האקראיים לכאורה: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱ-לֹהִיםאִנָּה לְיָדוֹ. כאילו לומר לנו שמאחורי כל סכסוך, עומד לו הא-להים ומזמין אותנו לפגישה עם נציגיו עלי אדמות. הנה המזרון המרופד עליו אנו נוחתים: כל סכסוך הוא הזדמנות, כל וויכוח הוא אפשרות גדולה להתקדם בעוד מדרגה אחת: יכולים אנו להמשיך להתבוסס לעד בבוץ המריבה, להתפלש בפגיעות ההדדיות, הכל אישי, כך אומרים, הכל יחסים - לרוב עכורים! אך אפשר גם אחרת, מציעה לנו התורה: להתקרב אל הא-להים, לשמוע מה יש לתורה להגיד, לדעת דרך האלהים-הדיינים אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים, וְאֶת תּוֹרֹתָיו. איך רואה משה בפרשה הקודמת את שיירת הטרחנים הנקבצת אל מול אהלו מן הבוקר עד הערב? כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים.
***
פרשת משפטים מניחה יד אמיצה ומנחמת על כתפנו,
מנחה אותנו במשעולי היום-יום, סכסוכי השכנים, מכשולי הבורות,
הצעקות, העלבונות והמכות –
ומלמדת אותנו כיצד ניתן להרים אותם כלפי מעלה, להגיע דרכם אל הא-להים.
הדינים הקפדניים הממלאים מסכתות שלמות בתלמוד
של שור הנוגח את הפרה ואת עוברה;
בור המתגלגל מראש הגג;
מתרסי כדים הממלאים את רשות הרבים;
ערוגות הנדרסות ברגלי בהמות ונאכלות בשיניהן,
שמאות הנזקים בעידית, זיבורית ובינונית
אש הנרות המציתה מטען של פשתן;
שמירת חינם ושכר;
פשיעה שגגה ואונס; שבועה, גלגולה והיסטה –
כל אותם מקרים ואוקימתות שספק אם סופר בעל דמיון מפותח יכול היה להמציאם,
לולא היו אלו חומרי החיים הכל כך קונקרטיים ומוחשיים –
אשר נהפכים בין אותיות התורה ודפי התלמוד למושגים מופשטים ונישאים
ומהווים עבורנו סולם וחבל הצלה להתרומם באמצעותם אל המגע הא-להי.
טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג, וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי.
