”כל יצירה הופכת למעשה מדיטטיבי”
בגלריית הציפור הכחולה בפתח תקווה הושקה התערוכה \\\"הדים של זן\\\" (אוצרת: שרה רז), שנועדה לפתוח צוהר לעולמה העדין והעמוק של אמנות המזרח הרחוק
"התערוכה נועדה לפתוח צוהר אל עולמה העדין והעמוק של אמנות המזרח הרחוק, ולהזמין אמנים וקהל מבקרים להתקרב אל שפתה הייחודית. בחללי הגלריה נפרשות, זו לצד זו, יצירות קליגרפיה, רישומי דיו, אוריגמי, פיסול צילום רקמה וציור – כולן נושאות עמן השראה של שקט, פשטות והרמוניה. כל יצירה, בקו עדין או בקיפול נייר, מהדהדת את דרכו של הזן: חיפוש אחר מהות, נוכחות צלולה, יופי הנגלה דווקא במינימליזם. גלריית הציפור הכחולה, המשמשת בית ובמה לאמנים רב־גוניים, גאה לארח תערוכה זו. כאן מתקרבים המבקרים לאמנות המזרח הרחוק – לא רק כאל מסורת עתיקה, אלא כאל השראה עכשווית המאפשרת לעצור לרגע, לנשום ולהקשיב להדים העולים מהשקט".
כך אומרת שרה רז, יו"ר עמותת אמני פתח תקווה, שביום חמישי האחרון הושקה התערוכה "הדים של זן", שהיא אוצרת בגלריית הציפור הכחולה, רחוב רוטשילד 75, פתח תקווה. נעילת התערוכה: 26.10.25. בתערוכה משתתפים ומשתתפות 14 אמנים ואמניות: אילנה שכטר, אנה עייש, אניה ליפצר, בן בר, דורון רז, ויקטוריה זלטקין, יוני זהרני, ליאת אלון, מירי גולן, נירה שוורץ, פול ג’קסון, רבי בדיחי, ריקי קרמר ושרה רז. במהלך הצגת התערוכה ייערכו סדנאות של קליגרפיה ואוריגמי. פרסומים על הסדנאות ייצאו לקהל הרחב.
לדברי שרה רז, בקליגרפיה, קו יחיד של מכחול מבטא מחשבה שלמה; באוריגמי, קיפול נייר פשוט פותח פתח לעולם חדש; בציורי הדיו, כתם זורם חושף את מהות הנוף או הרגע, יותר מאשר את פרטיו. כולם יחד מבקשים להראות שהריק חשוב לא פחות מהצורה, ושבתנועה אחת ניתן למצוא יקום שלם.
רז: "האמנים המשתתפים בתערוכה אינם שואפים לתיאור מציאות חיצונית, אלא לחשיפת המהות הפנימית – הרמוניה עם הטבע, זרימה של נשימה ותודעה ויופי הנולד מתוך מינימליזם. תחת השראה זו כל יצירה הופכת למעשה מדיטטיבי: פעולה רגעית שבה מתמזגים גוף, רוח וחומר. הצופה מוזמן להיכנס בשער השמיים, טורי יפני המייצג פתיחה והזמנה של האדם לעבור דרכו למציאות אחרת – שער הפותח רגע אישי שבו האמנות מהדהדת ומוצאת לה מקום בנפש הצופה".
האמנית ויקטוריה זלטקין מציגה את הדיוקן ״יגון״, שבוצע בעפרונות מים בהשראת הופעה חיה של השיר "1582", העוסק בנאמנות ובהקרבה עצמית בביצועו שלKamenashi Kazuya ומוקדש לדמותו של המנהיג הצבאי אודה נובונאגה, שמצא את מותו בעקבות בגידה בשנת 1582. ויקטוריה: "בציור זה אני חוקרת את תחושת היגון – את ריבוי פניה, עומקה, עוצמתה הדוממת ואת הדקויות הרגשיות של כל אחת מהדמויות שמהן הושפע הביצוע. זהו יגון שעובר דרך הגוף, הקול והתנועה".
יצירה נוספת של ויקטוריה היא ״...ושלג ירד חרש״, שבה למרות שהשלג כמעט ואינו בולט בציור – הוא הגיבור הראשי ונושא בתוכו עוצמה רכה וכלל-טבעית. סגנון הציור הוא סוּמי-אֵה, אדפטציה יפנית לטכניקת ציור סינית בדיו. האקספרסיביות של עבודות הסומי-אה מושגת באמצעות מינימליזם מוקפד, כשכל תנועת מכחול מחושבת, ישירה ומלאת הבעה. "בציור סומי-אה בא לידי ביטוי עקרון האסתטיקה היפנית ואבי-סאבי – השילוב בין הפשוט לאצילי. בניגוד לטכניקות מערביות, האמן אינו מתאר את האובייקט עצמו, אלא את המהות או הדימוי שלו. לעיתים קרובות התוצאה נעדרת פרטים מדויקים, ובכך מזמינה את הצופה להשלים את הדימוי בעיני רוחו, היא מסבירה.
האמן בן בר חוקר ביצירותיו תנועה כמרחב ומפגש עמוק בין אדם, טבע, זמן ומקום. השפה שואבת את דימוייה מתנועות מורכבות המתרחשות במציאות ובנפש, בניסיון מתמיד לחבר בין האלמנטים השונים הקיימים בנו ובעולם. הוא למד אצל מורים מסורתיים במזרח הרחוק שם למד והתגורר, ומזה כ-30 שנים עוסק באמנויות המזרח הרחוק תחת המותג ENSO (מעגל החיים ביפנית). הוא כיהן כיו"ר ומייסד משותף של מרכז סין-ישראל בחיפה, חבר הנהלת חברות טכנולוגיות וסגן נשיא לשעבר של לשכת ישראל-אסיה.
בן: "עבודתי מושפעת מהמציאות הפנימית ומהחיצונית, מונעת מעבר, מעתיד, מזיכרונות ומתקוות. אני מחבר מגוון טכניקות: מכחולים, דיו, פיגמנטים מזרחיים וטכניקות מסורתיות על נייר אורז וחומרים טבעיים שונים, לצד אקריליק וקנבס. בתנועת המכחול אני שואף ליצירה העומדת בפני עצמה, תוך חיבור בלתי אמצעי הנחווה על ידי ההנכחה תחושתית שהציור משרה על פי המסורת הזנית של ציורי מהות, שלה הקדשתי שנים רבות של למידה ותרגול. החוויה מונגשת על ידי יצירה המשלבת עוצמות אוטנטיות לא מרוסנות ודקויות עדינות המאפשר חיבור בלתי אמצעי בין העבודה לצופה .החתירה למגע ישיר עם הצופה משרה חוויה תחושתית עמוקה ומתאפיינת בפורמטים גדולים, שנותנים מקום לביטוי תנועתי רחב ועמוק, תחושתי ופנימי".
שלוש המגילות, שציירה האמנית שרה רז, משקפות את רוח הציור במכחול דיו על נייר אורז – אמנות שיש בה שילוב של משמעת, דיוק, והבעה רגשית עדינה. לדבריה, היצירה אינה מתחילה ברגע הנחת המכחול על הנייר, אלא בשלב מקדים של התבוננות, תכנון ודמיון. "זמן רב מוקדש לבניית הדימוי בראש: מה יהיה מוקד התמונה, היכן תתרחש תנועת העננים או הציפורים, כיצד יתאזנו ההרים, העצים או המים. זהו תהליך איטי של הכנה פנימית, שבו את מתכננת כל פרט מראש מבלי לשרטט קווים מקדימים. כאשר מגיעה השעה לצייר, בהינף של המכחול ההופך לפעולה מהירה, החלטית ומדויקת. תוך דקות ספורות נולדת היצירה במלואה, ללא אפשרות לתיקונים או מחיקות. כל קו וכל כתם דיו הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהעבודה, גם אם אינם ’מושלמים’. יש כאן כניעה מודעת לזרימה – קבלה של הטבעיות, האמת של הרגע", מסבירה שרה.
הסגנון של שרה רז ביצירותיה המוצגות בתערוכה הוא מינימליסטי – מספר קווים, משיכות מכחול חסכוניות בצבע, חללים ריקים הנותנים מרחב נשימה. שרה: "אף על פי כן, בתוך פשטות זו טמון עומק. המגילות אינן רק דימויים חזותיים, אלא גם מראה לנפש. הן מביעות תחושת שלווה, קבלה והרמוניה עם הטבע. דווקא מתוך המינימליזם נפתח מרחב רגשי ורוחני עשיר, שבו המתבונן מוזמן להשלים בדמיונו את מה שאינו מצויר".
האמנית נירה שורץ, בוגרת החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, התגוררה ביפן בשנים 1980-1976, במסגרת שליחות של בעלה. ביפן היא חברה באגודת אמנים מקומית בשם "טאיו ביג’טצו", שמדי שנה הציגה תערוכה שנתית במטרופוליטן מוזיאון של טוקיו. באותן שנים הצטרפה לכיתת לימוד טכניקת ה"קאטאזומה" בהשראת האמן קייסקה סריזאווה.
נירה: "העבודות המוגשות נוצרו בתקופת שהותי ביפן ומהוות התרשמות ופרשנות אישית לאירועים ולחוויות. ’אלף ציפורים’ בציור, הבניין היחיד ששרד בהירושימה מההפצצה ביום 6.8.1945. הבניין מכוסה בציפורי נייר (אוריגמי). לפי המסורת ביפן, אם תיצור 1,000 ציפורים תפילתך תתגשם. ’פסטיבל יפני’ הוא מנהג ביפן לרוץ ברחובות תוך קריאות כאשר הם נושאים מקדש נייד, לבושים אזור חלציים וקימונו קצר. גם נשים משתתפות. העבודות הן הסתכלות על תרבות ופולקלור שהיה עבורי שונה וחדש".
אילנה שכטר היא אמנית אוטודידקטית, העוסקת בציור סיני מסורתי בסגנון ספונטני. היא חברה בעמותה לאמנות חזותית ראשון לציון וחברה באגודה הבינלאומית לאמנות קליגרפיה סינית וציורי דיו ICCPS ,טוקיו, יפן. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים בישראל, אנגליה, ארצות הברית ורוסיה. היא יוצרת בטכניקות מסורתיות של ציור דיו על נייר סיני מסוג שׂוּאָן, תוך שימוש במכחולים סיניים, דיו שחור ופיגמנטים מינרליים. עבודותיה מבוססות על תצפית והתבוננות בטבע, והן בוחנות נושאים של שקט פנימי, סמליות, פשטות והבעה רגשית.
אילנה: "דרך שפת הקו, הריק, והכתם אני יוצרת עולם שקט, שמזמין את הצופה להאט, להתבונן ולפגוש את עצמו. אני חוקרת את הקשר המורכב בין אדם לטבע, תוך דיאלוג עם מסורות עתיקות, בדגש על השראה מהאמנים הסיניים עתיקים כמו למשל שיטהאו. ארבעת הציורים המוצעים לתערוכה מבוססים על יצירותיו של שיטהאו ומהווים יצירה אחת שלמה. דרך חקירה של קומפוזיציה, קצב קווי ואווירה אני מבקשת להחיות מסורת, תוך ביטוי אישי עכשווי".
ציוריה של האמנית אנה עייש מאופיינים בצבעוניות חזקה ובתנועת המכחול, שנעה בין שקיפות לחספוס שכבות ונזילות הצבע המכוונות, בשאיפה לגעת ברבדים העמוקים ביותר שלה ושל המתבונן. שפת האמנות שלה מורכבת מאבני היסוד של האמנות החזותית ומניגודים שבין פיגורטיבי למופשט, בין קו לכתם, בין עדינות לחספוס, בין נאיביות לבשלות ובין הצבעוני למונוכרומטי. הצבעים ואופן הנחתם על הבד מהווים עבורה דרך לבטא את חייה, עברה והעתיד הצופן אותם. היא חברה באיגוד אמני ישראל ובעמותת אמני נתניה, מציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם ועבודותיה נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים.
אנה: "אני נעה בחיפוש מתמיד בין המגע האינטנסיבי הקצבי, לבין המגע הרך והלירי על הבד, ויוצרת באופן ספונטני עושר דמיוני ופרץ בלתי נשלט של צבעים המחדד את החושים תחילה, ושל האסוציאציות אחר כך, בדומה למוזיקה החודרת אלינו דרך הבטן, מעוררת אסוציאציות ומפעילה את הדמיון. אני מציירת בסגנון עכשווי מופשט בשימוש במכחולים וידיים. הציור עבורי הפך למסע יומיומי, מסע של מעבר בין רגשות שונים, עם מעברים ושינויים בחיי האישיים".
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
