אייל בן סימון: האמן שהפך אור לחומר גלם יוצר, אוצר, יזם אמנות ומנחה פודקאסט שמשנה את נוף האמנות הישראלית
בשדה האמנות הישראלית הצומח ומתחדש, בולט שמו של אייל בן סימון כאחת מן הדמויות היצירתיות הרב-תחומיות המשפיעות של דורו
בשדה האמנות הישראלית הצומח ומתחדש, בולט שמו של אייל בן סימון כאחת מן הדמויות היצירתיות הרב-תחומיות המשפיעות של דורו. אמן שזכה ב-26 פרסים בינלאומיים יוקרתיים עם עבודת הווידאו-ארט "פנאומה", מנחה פודקאסט "ארטמה" המהווה ארכיון חי של האמנות הישראלית העכשווית, אוצר תערוכות בארץ ובעולם, ובעלים של "ארטמה", המוזיאון הדיגיטלי לאמנות ישראלית עכשווית. בן סימון אינו רק יוצר; הוא כוח מניע שלם, אקוסיסטם אנושי סביב יצירה, תרבות ומשמעות. כדי להבין את עומק פועלו, יש לחזור אל ההתחלה, אל ילד שגדל ביפו וחיפש, מגיל צעיר מאד, מציאות אחרת.
מיפו לעולם: ילדות, חיפוש ותחילת דרך
אייל בן סימון גדל בשכונת נגה ביפו, שכונה שבשנות ילדותו הייתה מאופיינת ברמה חברתית-כלכלית נמוכה, רוויית קונפליקטים ואלימות. דווקא בתוך אותה סביבה כבדה, שבה המציאות לעיתים קרובות הייתה חסרת מוצא, נבט בו הזרע החיוני ביותר לכל אמן עתידי: החיפוש אחר מציאות אלטרנטיבית. לא בריחה, אלא בנייה, הבניית עולם אחר שיש בו מרחב לדמיון, לרגש, לאפשרות.
בגיל 15, כאשר נחשף לראשונה לעולם האמנות דרך מגמת בית הספר, הרגיש משיכה עמוקה ועזה שהוסלטה שוב ושוב על ידי מערכת שניסתה לכוון אותו לנתיבים "פרקטיים" יותר, מתמטיקה וחשבונאות. אך אייל, שמאז ומתמיד הלך בדרכים פחות סלולות, מצא את דרכו. הוא "התפלח" לשיעורי אמנות, ישב בחדרים שלא שייך לו על הנייר, וספג בשקיקה כל מה שאפשר היה ללמוד.
הרגע המכונן הראשון בחייו האמנותיים הגיע דרך הדמות של המורה לאמנות ניר נאדר, דמות חריגה ובולטת בשדה האמנות הרדיקלית המקומית, שזיהה את הפוטנציאל בנער הצעיר. נאדר הזמין את אייל להשתתף במיזם "ארטיביסטי", אמנותי-אקטיביסטי, שבמסגרתו נשלחו תלמידים עם מצלמות וידאו לתעד את שכונת הפחונים כרם א-דלק שעמדה בפני הריסה, ולהציע אמירה אמנותית שתסייע בהצלתה. הפעולה האקטיביסטית-אמנותית נחלה הצלחה, אך החשוב מכך הייתה ההכרה שנפלה על אייל כברק ביום בהיר: ניתן לקחת אותם חומרי גלם בדיוק ולבנות מהם מציאות שונה לחלוטין, הכל תלוי בנקודת המבט, בכוונה, ובנכונות לשאול שאלות אחרות. תובנה זו, פשוטה ועמוקה כאחת, תלווה את כל גוף יצירתו.
השכלה שלא מגיעה מקיצור הדרך
הדרך של אייל בן סימון ללמידה האמנותית הייתה אוטודידקטית בעיקרה, אך רחבה ושיטתית להפליא. הוא לא ביקש תעודות, הוא ביקש ידע. כל עוד הרגיש שלימוד מסוים מקדם את ידיעותיו ומעשיר את עולמו, הוא נשאר. ברגע שחש שהלמידה מיצתה את עצמה, המשיך הלאה.
בהמלצת נאדר, פנה ראשית ללמוד צילום בבית הספר "צילום יוצר" בהנהלת יעקב בורנשטיין, מראשוני הצלמים בישראל. בורנשטיין שם דגש חזק על התעמקות ביסודות האור ועל עבודה טכנית מדוקדקת בחדר החושך. מעבר להעברת הידע המקצועי, בורנשטיין שימש עבור אייל גם מקור השראה אישי. הוא עודד אותו לא ללכת בדרך הבטוחה: "במקום שבו הדרך מתפצלת, לך בנתיב אחד, ואז חזור ולך בנתיב האחר... עד שתמצא שהיופי נמצא בנקודת ההתחלה." משפט זה חרוט בן סימון עמוק בתוכו.
בהמשך, במכללת קריית אונו, השלים את רוב המסלול של לימודי הנדסאות צילום, ומשם עבר להתלמדות מעשית בסטודיו של הצלם אילן בשור, כור היתוך של מיומנות טכנית ואינטואיציה אמנותית. במקביל המשיך להרחיב את אופקיו כשומע חופשי באוניברסיטת תל אביב, בתחומי הפילוסופיה, האמנות והמדע. בהמשך למד שלוש וחצי שנים מתוך ארבע בתוכנית לאמנות ותקשורת חזותית במכללת אסכולה מימד בשילוב עם האוניברסיטה הפתוחה, לימודים שחיזקו את הבסיס התיאורטי מבלי לכבות את הניצוץ האינטואיטיבי.
יפן, בוטו, וקזואו אונו: הפרק שעיצב הכל
אחד הפרקים המכוננים בחייו של אייל בן סימון היה שהות של כשנה ביפן. הוא הגיע שם עם רצון ללמוד ולספוג, ומה שמצא חרג בהרבה מן הצפוי. מלבד הרצאות בתולדות האמנות ואמנות יפן ששמע באוניברסיטת טוקיו, נחשף אייל לעולם תיאטרון המחול בוטו (Butoh), זרם ביצועי יפני ייחודי שעוסק בהתמוססות הגוף, ביטול הזהות, ובהפיכת הרקדן לישות בלתי מוגדרת ובלתי מוגבלת.
הוא נסע פעמיים בשבוע מטוקיו ליוקוהמה כדי ללמוד אצל קזואו אונו (Kazuo Ohno), אחד מאבות הבוטו, שהיה אז בשנות התשעים לחייו ועדיין לימד, רקד ויצר. אונו היה דמות מיסטית ועוצמתית, שכוחה לא פחת עם הגיל אלא אולי אף גבר. בן סימון ספג ממנו השראה לא רק לאמנות אלא לחיים.
באחד השיעורים אמר לו אונו משפט שהפך לאחד מאבני היסוד של עולמו האמנותי: "אם אתה רוצה לרקוד סלע, עליך להפוך לסלע בעצמך." אייל שמע את המשפט הזה ומשהו בתוכו נקלע למקומו. הוא הבין שזה העיקרון שמנחה אותו כבר שנים, עוד לפני שידע לנסח אותו: כדי ליצור דבר, עליך להיות אותו דבר. "גם כאשר אני מנסה לצלם אור," הוא אומר, "אני הופך בעצמי לאור."
"פנאומה": עבודת הווידאו-ארט שכבשה את העולם
בין עבודותיו הרבות של אייל בן סימון, בולטת עבודת הווידאו-ארט "פנאומה" (Pneuma) שזיכתה אותו ב-26 פרסים בינלאומיים יוקרתיים ברחבי העולם. השם "פנאומה", מן היוונית, שמשמעותה רוח, נשמה, נשימה, מגלם בדיוק מה שהעבודה עושה: היא נושמת, פועמת, מתרחבת ומתכווצת כמו דבר חי.
פסטיבלים ותחרויות בינלאומיות לווידאו-ארט ואמנות דיגיטלית מהנחשבים ביותר בעולם הכירו ב"פנאומה" כיצירה מקורית ועוצמתית בעלת שפה ויזואלית ייחודית. העבודה הוצגה בגלריות ופסטיבלים באירופה, אמריקה ואסיה, ומיקמה את בן סימון על המפה הגלובלית של אמנות הווידאו-ארט העכשווית. הצלחה זו אינה מקרית, היא הפרי של עשרות שנות עבודה, ניסוי וכישלון, פירוק ובנייה מחדש.
ב"פנאומה" מגולמת הפילוסופיה האמנותית של יוצרה בצורה מושלמת: האור הופך לחומר, הגוף מאבד את צלמו ומתמזג עם הסביבה, והצופה נשאב אל תוך שכבות של זמן ומרחב שאין להן גבולות ברורים. זוהי אמנות שאינה מספרת לך מה לחשוב, אלא פותחת בפניך חלון אל מה שאתה כבר חושב, אך לא ידעת לנסח.
שפה אמנותית: לפסל באור, לצייר עם זמן
את השפה האמנותית הייחודית של אייל בן סימון לא ניתן להבין בלי להבין את מרכזיות האור בעבודתו. בן סימון אינו עובד עם אור כמרכיב פוטוגרפי שגרתי או כאמצעי תאורה עזר, הוא יוצר עמו וממנו. האור הוא חומר פיסולי בידיו: הוא מקפל אותו, שוכב בו, מעצב דרכו נפח ומרחב שאין להם קיום פיזי, ובכל זאת נחווים כממשיים לחלוטין. בדומה ליכולות המופלאות של המצלמה להציג צורות שהעין הרגילה אינה יכולה לראות, כך גם הפעילות האמנותית נתפסת אצלו כאמצעי להעצים את יכולתנו לחוות ולהרגיש.
גוף יצירתו מתאפיין בצורניות מופשטת וסוריאליסטית. אין לו עניין בהצגת המציאות באמצעים פיגורטיביים. הוא בוחן לעומק את הגבולות של כל מדיום שבו הוא יוצר, אם בחומר חסר גבולות כמו אור, ואם בחומרים גשמיים כמו בטון, מתכת חלודה, או נייר רגיש לאור. הוא מייצר "תאונות מכוונות", מונח שטבע בעצמו, שמשמעותו ערעור מכוון של סדר הקומפוזיציה, הכנסת הפרעות ושיבושים לתוך תהליך היצירה, עד שהכאוס ממיר עצמו לסדר חדש ובלתי צפוי.
בעבודות הצילום והווידאו הוא יוצר דימויים מורכבים הבנויים משכבות רבות: ריבוי חשיפות, פירוק האובייקט מרקע מצולם והרכבתו מחדש במרחב מופשט, הפרעות מכוונות בפיתוח הסופי. כל שכבה היא סיפור; כל חפיפה היא שיחה בין זמנים ומרחבים. בדרך זו הוא מטשטש גבולות בין עבר לעתיד, בין גוף לנשמה, בין ממשות לחלום. החומרים שהוא מביא לעבודתו מגוונים ולעיתים בלתי צפויים: נייר רגיש לאור, מתכות ישנות וחלודות, בטון, ספרים, ארטישוקים, בובות פלסטיק, פריטי "רדי מייד" שונים, בידי בן סימון כל חפץ יכול להפוך לחומר אמנותי בעל קול.
השפעות שעיצבו עולם: מקנדינסקי ועד קורוסאווה
אמנים שונים וזרמים בתולדות האמנות השפיעו על עבודתו של אייל בן סימון בדרכים מגוונות ועמוקות. וסילי קנדינסקי ופול קליי הציגו לפניו דרכים חדשות להתמודד עם צבע, צורה וייצוג פנימי של עולמות פסיכולוגיים. הצלם ג’ואל-פיטר וויטקין ובמאי הקולנוע דיוויד לינץ’ הוכיחו לו שניתן לגעת בחשכה, בעוות, בזרות, ולהפוך אותם לאמנות שמרתקת ולא מדחה. זרמי האמנות המופשטת, הסוריאליזם והדאדא נתנו לו השראה להשתמש בהיקרות של רגע ספציפי כדי להפוך אותו לדימוי עצמאי המקבל חיים משל עצמו.
הקולנוע גם כן סימן אותו. הסרט רשומון של אקירה קורוסאווה, שבו אותו אירוע מסופר מנקודות מבט שונות לחלוטין, וכל גרסה "אמיתית" בעיני מי שמספר אותה, חידד ועזר לבן סימון לנסח את אותה שאיפה מילדותו: לחפש ריבוי נקודות מבט, לסרב לגרסה אחת ויחידה של המציאות. הפילוסופיה של אפלטון מהדהדת אצלו במשל המערה: האמנות, כוח שמסיר אזיקים, שמוציא אותנו אל האור, לא אל אור נעים ונוח, אלא אל אור שחושף צדדים כמוסים ואמת פנימית.
ארטמה: בניית מרחב תרבותי שלם
לפני שנים ספורות עשה אייל בן סימון את הצעד מיצירה אישית אל בניית מרחב תרבותי שלם. "ארטמה" הוא בו-זמנית מוזיאון דיגיטלי לאמנות ישראלית עכשווית, גלריה מסחרית, בית מכירות אמנות, ופודקאסט מהמובילים בתחום האמנות בישראל. אין כאן ניגוד בין המוסדי לבין המסחרי, בין התיעוד לבין השיווק, אלא ניסיון אמיתי לבנות אקוסיסטם שלם שבו אמנות ישראלית עכשווית יכולה לשגשג.
הרעיון ביסוד ארטמה פשוט ועמוק: ליצור מרחב שבו אמנים ישראלים מקבלים ייצוג הולם, תיעוד רציני, הפצה רחבה וקהל אמיתי. בן סימון, שגדל בשכונה שבה אמנות לא הייתה ברירת המחדל, יודע מניסיונו האישי כמה חשוב שיהיו שערים, ומחליט לבנות אותם בעצמו.
פודקאסט ארטמה, שאותו הוא מנחה ועורך, מהווה ארכיון קולי חי של האמנות הישראלית. לאורך למעלה ממאה פרקים, אירח בן סימון אמנים, אוצרים, מבקרי אמנות ואנשי תרבות, ביניהם אורן אליאב, אריה ברקוביץ, רותם ריטוב, אורי פינק, רוני יפה, מיכל שדן, איתי עמוס וכרמית לוי, לצד אחרים. בכל פרק הוא מחלץ ממנו שכבות של זיכרון, השפעה, כשל ויצירה. הפודקאסט פנה לקהלים רחבים הרבה יותר מהמקובל בשיח האמנות הישראלי, ומשמש גשר בין עולם האמנות לקהל הרחב. הסגנון העיתונאי-ספרותי של בן סימון, שבא לביטוי מלא בפתיחות הפרקים ובסגירות שלהם, הפך את ארטמה לא רק לפלטפורמה תוכנית אלא לאמירה ספרותית בפני עצמה.
אוצרות, שותפויות ויצירה משותפת
במקביל לפעילותו האמנותית ולבניית ארטמה, עוסק אייל בן סימון גם באוצרות תערוכות בארץ ובחו"ל. אחת התערוכות הבולטות שאצר לאחרונה הייתה "מחוץ לפסוק", שנוצרה בשיתוף עם האמנית כרמית לוי, תערוכה שחקרה את הגבולות שבין שפה, שתיקה ואמירה ויזואלית, בין מה שנאמר לבין מה שנותר מחוץ לכתוב. שת"פ זה הוא דוגמה להיבט נוסף של עבודתו: היכולת לעבוד עם אמנים אחרים לא רק כמנחה ומראיין, אלא כשותף יוצר שמביא נקודת מבט אוצרותית ייחודית.
בן סימון גם מוביל יוזמות קהילה לאמנים, קבוצות ווטסאפ עירוניות לאמנים, קורסים כמו "מאפס לתערוכה", ופעילות חינוכית רחבה שמסייעת לאמנים להפוך את יצירתם לפרנסה ולנוכחות ציבורית משמעותית. גישתו ביסוד הפעילות הזו ברורה: אמן לא צריך לבחור בין יצירה לבין קיום כלכלי. ניתן, ויש לדרוש, את שניהם. ה"עשרת הדיברות לקידום אמנים" שפיתח ומפיץ לחברי הקהילה, הוא רק ביטוי אחד מרבים לגישה הזו.
על אמנות, קהל, ומה שקורה בין השניים
בבסיס כל פעילותו של אייל בן סימון, בין אם מדובר בעבודת וידאו-ארט שזוכה בפרסים בינלאומיים ובין אם מדובר בפרק פודקאסט, עומד האמונה שהצופה הוא שותף פעיל ביצירה. היצירה אינה מסר חד-כיווני; היא הזמנה. כאשר סקרנות הצופה מתעוררת, כאשר הוא חווה ומפרש, כאשר היצירה פותחת בפניו אשנב אל עולמו הפנימי שלו, רק אז, לדעת בן סימון, מוצה הפוטנציאל שלה.
לכן, מעל הכל, הוא מתעקש על איכות אסתטית כתנאי בלתי מתפשר: לפני כל מסר, לפני כל אמירה פוליטית או פילוסופית, חייבת היצירה לגרות את העין, לעורר את הלב, לפתות את הצופה להיכנס פנימה. האסתטיקה אינה קישוט, היא השער. ורק אחרי שהצופה נכנס דרך השער, ניתן להוביל אותו עמוק יותר: אל ההומור, אל הידע, אל ההתנסות, אל הכאב, ואל ההכרה שהמציאות שהוא מכיר היא רק אחת מרבות אפשריות.
סיכום: אמן שבונה את המרחב שלא היה
אייל בן סימון, אמן, אוצר, יזם תרבות, מנחה פודקאסט, הוא דוגמה נדירה לאדם שמסרב לבחור בין חלקי עצמו. הוא יוצר ומארגן, חולם ומממש, חוקר ומלמד. 26 פרסים בינלאומיים על "פנאומה", מאות פרקי פודקאסט, עשרות תערוכות, ומוזיאון דיגיטלי שצמח מחזון לקהילה פעילה, כל אלה הם רק הפנים הגלויים של מסע שנמשך מגיל 15 בשכונת נגה ביפו.
ובעשותו כן, הוא בונה לאט לאט את המרחב התרבותי שהוא עצמו לא מצא בילדותו, ומזמין לתוכו, בפתיחות ובנדיבות, כמה שיותר אנשים.
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
