לעלות לגדולה ולהישאר – ד”ת עם שיר לפרשת מקץ
כפי שנרמז בשמות של שני הבנים שנולדו ליוסף במצרים: ”מְנַשֶּׁה, כִּינַשַּׁנִיאֱלֹהִים אֶתכָּלעֲמָלִי וְאֵת כָּלבֵּית אָבִי” (שכחת ארץ כנען, זניחת העבר); ”וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם, כִּיהִפְרַנִי אֱלֹהִים
ברצוני לעשות הפעם ניסוי נועז ולהישאר בתחומי הפרשה. לקרוא יחד אתכם את הסיפור כאילו איננו מכירים את ההמשך. לתת ליוסף לזרום עם התסריט שלו עד הסוף, ולהתעלם מההתפתחויות הדרמטיות שיגיעו בפרשה הבאה. ובכן, כך הוא הדבר: יוסף עולה לגדולה באופן מהיר ובלתי צפוי, הוא שקוע במעמקי בור הכלא. הורחק ונשכח על ידי אחיו, נבגד ונזרק על ידי בעליו אותם שרת נאמנה, פוטיפר ואשתו. ולאחרונה, גם זיק התקווה שתלה יוסף בשר המשקים, שבתמורה לפתרון החלום, ציפה שישיג עבורו משפט צדק – גם זיק זה כבה עד מהרה בשנתיים ארוכות של צפיית שווא. לא זכרו את יוסף, שכחו אותו, הרחק הרחק מהבית.
והנה, באופן מפתיע – פרעה זקוק לפותר חלומות, ושמו של העבד-האסיר העברי עולה מתהום הנשייה, ובן רגע אחד: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶתיוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִןהַבּוֹר, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּףשִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶלפַּרְעֹה."וכמה דקות אחר כך הוא שובה את לב כולם בפתרון מבריק: "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּלעֲבָדָיו... הֲנִמְצָא כָזֶה, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!"וכבר מושיבים אותו למעלה,למעלה על הכסא:"אַתָּה תִּהְיֶה עַלבֵּיתִי, וְעַלפִּיךָ יִשַּׁק כָּלעַמִּי, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ". את בגדי האסיר המפוספסים מחליפים ’בִּגְדֵישֵׁשׁ’ מפוארים; הכבלים ושלשלאותהברזל שהכבידו על רגליו[1]הוסרו, "וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַלצַוָּארוֹ". ובמקום לגרור עגלות ומשא כבד: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁרלוֹ". הבנות צועדות על החומה לצפות בו בהערצה, "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּלאֶרֶץ מִצְרָיִם".
אף משורר התהילים(ק"ה) לא יכל שלא להתפעל מהזינוק המטאורי של יוסף, מביראעמיקתא לאיגרא רמה:
"שָׁלַח מֶלֶךְ, וַיַתִּירֵהוּ / מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ // שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ / וּמֹשֵׁל, בְּכָלקִנְיָנוֹ".
החיוך שלך מרוח על כל העיר
כמו הבטחה גדולה
ויש לך עדת מעריצים
שרים איתך במקהלה.
***
אחד הפתגמים השגורים על פיהם של פולטיקאים ישראלים שהחליפו את עורם כאשר עלו לגדולה הוא: ’דברים שרואים מכאן לא רואים משם’. כלומר, אמנם כן, היו לנו עקרונות, ונאמנו בלהט בכל כיכר ועצרת עם, על אידיאלים ורעיונות גדולים ונשגבים – ואולם משנבחרנו ועלינו לגדולה בשם אותם רעיונות – אנו מגלים שהדברים בהם דגלנו בלתי ניתנים ליישום בעולם המעשה, ולכן מה שנותר לנו הוא לקמבן: עוד מהלך ועוד סיבוב. וכן, כשצריך - גם סיבוב פרסה. האידיאליסט הנלהב הופך לאופורטוניסט ציניקן. לפיכך, אחד המבחנים החשובים של העולה לגדולה הוא האם יוכל להישאר? - להישאר כמו שהוא, על תכונותיו העממיות והסוחפות, להישאר עם אותם עקרונות ורעיונות, גם כשהפוזיציה השתנתה לחלוטין.
היה זה פינחס, המורה האגדי שלנו בבית הספר שלהבת –שהתלונן לא-פעם באזנינו, ילדים בכיתה ה’, על שירי ההלל שאנו קושרים לחשמונאים. הרי למען האמת, הוא אמר, אחרי דור אחד או שניים, הפכו המלכים החשמונאים את עורם. ממגיני העם ומורדי חופש נועזים–נהיו לרוקחי קומבינות פוליטיות עם כל גורם מדיני שנראה להם באותו רגע, הסלווקים בסוריה, התלמיים במצרים, וכמובן – עם הרומאים, להם הגישו את הארץ על מגש של כסף. הכהנים הגדולים לבית חשמונאי היו ממונים מטעם עצמם, שהפכו את המקדש למקום של שררה ותאוות בצע. וגרוע מכל –נכדי משפחה של קנאי דת, צאצאי מתתיהו שהכריז ’מי לה’ אלי (או נוסח דומה) – הלכו והתחברו לצדוקיםולמתייונים, בחרו להם שמות הלניסטיים כמו ינאי, הורקנוסואריסטובלוס, ואף נלחמו בחכמי ישראל, שומרי התורה. סופו של דבר, סיים פינחס את נאום שחיטת-הפרות-הקדושות שלו - תוך פחות משמונים שנה, הביאו אותם "מכבי מושיע ופודה" במאבקים הפנימים על שררה ושלטון – להתפוררות הממלכה היהודית העצמאית היחידה שהייתה לנו בתקופת בית שני.
ונחזור ליוסף, הוא מחכה שבע שנים של שובע ועוד שנתיים של רעב, לא שולח מכתב הביתה[2], לא מנסה להתפייס, לסגור מעגל, אלא ממתין בסבלנות לשעת כושר, שהנקמה תוגש כראוי לה, קרירה. "וַיֵּרְדוּ אֲחֵייוֹסֵף עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר (=תבואה) מִמִּצְרָיִם... כִּיהָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַלהָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָלעַם הָאָרֶץ". הנה הוא החולם ההזוי, האח השנוא, העבד המושפל, האסיר הנקלה והמזוהם – צופה בהתגשמות חלומותיו הוורודים ביותר: "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּלוֹ אַפַּיִם אָרְצָה". האלומות, הכוכבים –כורעים ומשתחווים, הכל עכשיו ממש, ממש מתגשם.
|
וַיַּרְא יוֹסֵף אֶתאֶחָיו, |
וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶתאֶחָיו, |
אז מה יהיה המהלך הבא של יוסף, אתם שואלים, או כבר יודעים בעצם, הנה נקרא זאת בהטעמה, כמו שירה
אז הוא שם אותם להתבשל במיץ של עצמם שלושה ימים בכלא...
ואז לוקח את שמעון כבן-ערובה, ושולח אותם לכנען להביא את בנימין, האח הצעיר...(ועל הדרך מסבך אותם עם החרדה של יעקב: וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ...);
מבלבל אותם עם הכסף שמוחזר לשקים כדי ליצור רגשות אשם...
ואח"כ כשחוזרים לבסוף, מפנק אותם (ואת בנימין) במתנות וארוחה כיד המלך "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ"...
ועוד פעם מחזיר להם בחשאי את הכסף שהביאו איתם...
המשך... / לעלות לגדולה ולהישאר –ד"ת עם שיר לפרשת מקץ תש"פ – אפרים אורן
זה נראה כמו קלף בטוח
אתה דוהר, אתה על גב הסוס
פותחים לך דלתות כולם
ומדברים בנימוס.
אתה יושב ומצטלם
ממש כמו סמל הצלחה
אתה חושב
שהעולם כולו מונח כבר בכיסך
וכל זה רק כהכנה לפינאלה המושלמת מבחינת יוסף: שתילת הגביע המלכותי אצל בנימין. "וְאֶתגְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". מרדף אחרי האחים, והאשמתם בגנבה: "וַיְחַפֵּשׂ, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה, וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן... וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, מָההַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, כִּינַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי". וכשיהודה באצילות נפש, מציע לקחת אחריות קולקטיבית על "אשמתו" של הצעיר,שיהיו כל האחיםעבדים למשנה- למלך – מסרב יוסף במין צדקנות, המזוהה אצלנו הקוראים, כצביעות: "וַיֹּאמֶר (יוסף):חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת! הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶהלִּי עָבֶד". ומוסיף בציניות אכזרית את אקורד הסיום של פרשתנו:
"וְאַתֶּם,עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶלאֲבִיכֶם".
איזה שלום יהיה שם בדיוק אליבא דיוסף, בין האחים ואביהם הזקן, עת ישובו ארצה, עם מזון בשפע וכסףלרוב, אך, אויה - ללא בנימין?
ראובן הרי הצהיר: "אֶתשְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִםלֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ!"יהודה הוסיף והכריז: "אִםלֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ ... וְחָטָאתִי לְךָ כָּלהַיָּמִים".
ויעקב, הוא הרי כבר צפה לחרדתו את העלול להתרחש:
"אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶתבִּנְיָמִן תִּקָּחוּ? עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה! ... וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּבָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶתשֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה!
וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי..."
וזהו השלום שמאחל להם יוסף.
***
נעצור בנקודה הזו. סוף הפרשה.
ונודה, אף כי קשה לקבל זאת, שיוסף מתח את החבל יותר מדי: האם רצהלהעניש את האחים, גם במחיר מות אביו וחורבן המשפחה?
אוליחשב לפתוח סניף עצמאי משלו של בני רחל על אדמת מצרים?[3]איזה שלב של הגשמת החלומות יוצא לפועל בתחבולה של יוסף?
וגם אם רצה, כדעת חלק מהפרשנים, לבחון האם חזרו אחיו בתשובה, מה היה קורה אם לא היו עומדים בנסיון, ונוטשים שם את בנימין?
אתה חי כמו בסרט
אתה כוכב עליון בהפקת חלום
תזהר שלא ידליקו אור
ותתעורר פתאום
התורה, כדרכה, משאירה אותנו תמהים ודרוכים, לפחות שבוע...אבל עוד לפני שנקרא, או ננחש – את הפתרון שיבוא,
הבה נישאר לכמה רגעים כאן, בפרשה שלנו ונזכור את הלקח:
לזכור מאיפה באנו, לא להסתנוור מהעלייה לשלטון
כדברי יעקב המשורר: מלמעלה עד למטה יש אותו מרחק
לא נתנכר, לא נתנשא,
גם כשנעלה לגדולה – תמיד נישאר.
**.
ראו תהלים ק"ה (יז-יח): "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ, בַּרְזֶל, בָּאָה נַפְשׁוֹ".
וכבר הקשה עליו מורנו הרמב"ן, אלא שתשובתו חלשה מעוצם קושייתו.
כפי שנרמז בשמות של שני הבנים שנולדו ליוסף במצרים: "מְנַשֶּׁה, כִּינַשַּׁנִיאֱלֹהִים אֶתכָּלעֲמָלִי וְאֵת כָּלבֵּית אָבִי" (שכחת ארץ כנען, זניחת העבר);
"וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם, כִּיהִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (העתיד לפניו - הפרייה וצמיחה במצרים).
לתגובות: efraim.oren@gmail.com
