קִמְעָא, קִמְעָא, עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר / פרשת וישלח
תָּמִיד זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁאִישׁ בַּלַּיְלָה נוֹתַר - לְבַדּוֹף תָּמִיד הוּא נֶאֱבָק - עִמּוֹ, הַכֹּל מטֻשְׁטַש, מְבֻלְבָּל, מוּזָר, אֵי כְּבוֹדוֹ?וּמִי תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ?
תגיד לי יעקב, אתה בסדר?
נעלמת בתחילת הלילה, יצאת מהאוהל "לכמה דקות" להביא כמה דברים,
"פכים קטנים" או משהו כזה, מעבר הנהר, ואתה יודע, עכשיו כבר עלה השחר!
אתה לא יודע כמה דאגתי לך? יצאתי מדעתי!
רגע אתה צולע, מה זה, נפלת? אתה כולך מאובק –
כאילו, מי תפס אותך שם עוד פעם?
***
תָּמִיד זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁאִישׁ בַּלַּיְלָה נוֹתַר - לְבַדּוֹ
תָּמִיד הוּא נֶאֱבָק - עִמּוֹ
הַכֹּל מטֻשְׁטַש, מְבֻלְבָּל, מוּזָר
אֵי כְּבוֹדוֹ?
וּמִי תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ?
***
כמו אבינו יעקב, כך מתהלכים ביננו אנשים שהלילות תופסים אותם במאבקים בלתי מתוכננים. זה יכול להיות בתקופה זורמת ונהדרת, תוך כדי שפע מדהים של עשייה מבורכת חיובית ומאירה. אתה יוצא לרגע מהמשחק, נשכב על המיטה ומרגיש את החרדה, המתח, תעוקת הנפש ולחצי הגוף גואים בך עד לבלתי הכיל. יש שאתה יוצא לסיבוב קצר, לשאוף קצת אוויר, וכמו יעקב בלילה, מוצא את עצמך בשיטוטים של שעות על גבי שעות, בגאות הנפש, בתחושה עילאית בלתי מוסברת, נע בין מלאכים, מטפס על סולמות בלתי נראים, ודוהר במסילות הדמיון והאקסטזה, על סף התמהון, עד כדי טירוף.
וכשכל זה נרגע, כך או אחרת, יש ציפייה בקוצר רוח לעלות השחר, לרגע בו תוכל לחזור לשיגרה המרגיעה, המשכיחה, האוטמת. אבל לא תמיד קל להשתלב כאילו כלום, את הצליעה הנפשית ואת עקבות המאבק, לא פשוט, ולא תמיד אתה רוצה - למחות ולהעלים מעין כל עם עלות השחר. לעיתים אתה מעדיף להימנע, להתכרבל בתוך עצמך, לא לצאת, לא להתעמת. הגוף עצמו נגרר לרוב כמעט בעל כרחו להמשיך הלאה בקצב. אך הנשמה, מה עליה, האם היא מצליחה להדביק את הקצב?
***
מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה
מִתּוֹךְ הַמְּבוּכָה וְהַפַּחַד
מַפְצִיעָה אַט-אַט וְעוֹלָה
תִּקְוָה שֶׁל עֲלוֹת הַשַּׁחַר
***
לפני כ-15 שנים נולד בננו השלישי, החלטנו לקרוא לו שחר, ולקראת הברית, תוך יומיים-שלשה חיברתי את השיר המלווה את הכתוב כאן. "עד עלות השחר". קשה לי להסביר זאת בלי להישמע מן המתמיהים, אבל כשהוצאתי לפני שנה את השיר לאוויר העולם, בהקלטה מחודשת ומושקעת, והתחילו לזרום התגובות, חשתי פתאום שהשיר הזה מדבר ממש עלי, כאן ועכשיו. על תהליכים שעוברים עלי בארבע השנים האחרונות, על שיאים רגשיים ועל משברים, על עלייה לתקווה אדירה, ועל נפילה לתהומות של כאב, ייאוש, ייסורים ושפלות.
עניין אחד הוא לכתוב על פרשת יעקב ומאבקו במלאך במבט מהצד, חוקר, מנתח, בוחן – ודבר אחר לגמרי הוא להרגיש את מאבקי הלילה הללו על בשרך ממש, מפעם לפעם. להיאבק באיש, באישיות שבתוכך, שממתינה כל כך להפצעת אור של שחר חדש, שיפציע ויזרח על חייך. לקרוא לעצמך שם חדש. לֹא יַעֲקֹביֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ - כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
***
הוּא מַתְחִיל קְצָת חִוֵּר
שְׁנִיָּה, רֶגַע, שָׁעָה
מַפְצִיעַ יוֹם שֶׁל מָחָר
מִתְחַזֵּק, מִתְגַבֵּר
קִמְעָא, קִמְעָא
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
***
מילה קטנה אחרונה לכל מי שמצא שהדברים שכתבתי מדברים אליו.
נוגעים בו כך אחרת, או שהוא מכיר מישהו בסביבה, במשפחה, בעבודה.
את צליעות הגוף רואים כולנו, היא שקופה, בולטת,
אך לא כך באשר לשריטות הנפש.
מי שנושא אותם, נותר במובן מסויים, תמיד לבדו.
ועם זאת מותר לשתף, וניתן בהחלט לעזור.
סוד אחד שנחבא בשיר שלי, מדבר על התהליך הארוך שלוקח לזריחת השמש להאיר על פצעי הנפש.
כמו גאולתן של ישראל, כך גם גאולת הנפש מפציעה בגלים: קִמְעָא, קִמְעָא.
ימים, חודשים, שנים, עד שהיא זורחת ועולה מאליה, עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר.
***
שיר שכתבתי, מילים ולחן, בהולדת בננו, שחר אורן, בשנת תשס"ג (2003).
על מאבקינו כבני אדם עם המכשולים הפנימיים שמעכבים אותנו מלפרוץ החוצ
ה, על האמת המרהיבה שחבויה בתוכנו פנימה, מבקשת לפרוץ,
ואנו נקראים לפנות לה מקום - להבקיע לה דרך, עד שתצא במלואה לאור. עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר. ***
תודה גדולה ליניב כהן, שהפיק מוזיקלית והקליט את השיר, והתעקש על כל תו וצליל,
וגם הקיש בכלי ההקשה המגוונים שלו כמובן.
למרים בתי הבכורה - על הקולות שברקע, לרבקי אשתי על הניקוד.
לנגנים, ירון שליסל (גיטרות) ובני ווילנר (קלידים).
ליהונתן קלרמן על התמונות, ולכפיר לוי - על הקליפ עם המילים.
לקריאת פוסטים נוספים וליצירת קשר: http://efraimoren.blogspot.com/
Efraim.oren@gmail.com
