הדור שלא ידע- איך חוויות מהמשפחה ממשיכות לחיות בתוכנו
אין משמעות הדבר שהטראומה \\\"עוברת\\\" אליה באופן ישיר. ההשפעה יכולה לעבור דרך הורות, התקשרות, תקשורת משפחתית, אמונות, התנהגות וסביבה.
אולי את מכירה את זה.
את מגיבה בעוצמה למשהו קטן, מתקשה לסמוך, דואגת שיקרה משהו, מרגישה צורך לשלוט, או מתקשה לנוח. ואז עולה השאלה:
"מאיפה זה הגיע אליי?"
לפעמים התשובה אינה נמצאת רק במה שחווינו בעצמנו.
המשפחה מלמדת אותנו הרבה גם בלי מילים. איך מדברים על פחד. האם סומכים על אנשים. מי אחראי על מי. האם מותר לכעוס. האם צריך להיות חזקה. האם רגשות הם דבר שאפשר לדבר עליו או משהו שצריך להסתיר.
ילדה שגדלה ליד הורה טראומטי, חרד או לא פנוי רגשית, עשויה ללמוד דפוסים של דריכות, אחריות יתר, ריצוי או התרחקות.
אין משמעות הדבר שהטראומה "עוברת" אליה באופן ישיר. ההשפעה יכולה לעבור דרך הורות, התקשרות, תקשורת משפחתית, אמונות, התנהגות וסביבה.
גם המחקר על מנגנונים ביולוגיים, כולל אפיגנטיקה, מעלה שאלות מעניינות, אבל עדיין אינו מאפשר לומר שטראומה מועברת בגנים באופן פשוט או דטרמיניסטי.
וזה חשוב, כי אנחנו לא ירושה של טראומה.
אנחנו יכולות לקבל השפעות, דפוסים וסיפורים - ולבחור מה לעשות איתם.
לעיתים רק כאשר אנחנו הופכות לאימהות או לסבתות אנחנו מתחילות לראות את הדברים אחרת. משפט שאמרה אמא. תגובה שהכרנו בילדות. כלל משפחתי שמעולם לא ניסחנו במילים.
ואז אפשר לשאול:
"האם אני מגיבה למה שקורה עכשיו, או גם למה שלמדתי אז?"
העבודה אינה רק לזהות פגיעה. חשוב לזהות גם חוסן: מי תמך, מה עזר, אילו ערכים עברו במשפחה, ואיזה כוח נבנה דווקא מתוך ההתמודדות.
העבר מסביר הרבה. הוא לא חייב להכתיב את העתיד.
והשאלה היפה ביותר אולי היא:
"מה אני רוצה שהדור הבא יקבל ממני?"
מקורות:
Racine et al. (2025), systematic review and meta-analysis.
de Beijer et al. (2025), systematic review.
Yehuda & Lehrner (2018), World Psychiatry.
National Center for PTSD, Parenting with PTSD.
