לנה שיר דיאמנת - חיפה

שלום רב,

בעולם שבו הכול נע מהר מדי הפגישות, ההודעות, הלחצים נדמה שהמילה "טראומה" שמורה לאירועים גדולים: מלחמות, תאונות, אסונות. אבל המציאות של הגוף מספרת סיפור אחר לגמרי.
הגוף שלנו מגיב לעומס, גם כשהוא "קטן", שגרתי, יומיומי. לפעמים דווקא שם בין השיחה עם הבוס, האיחור לאיסוף הילד, או אותו רגע קצר של מבט מבטל מתחיל להיווצר מה שהמדע מכנה: טראומה יומיומית.

הסטרס שלא נראה אבל שולט בנו

מחקרים עדכניים מצביעים על כך שיותר מ־60% מהאנשים בעולם חיים תחת סטרס מתמשך. כ־70% חוו לפחות אירוע אחד בעל פוטנציאל טראומטי. אלו נתונים עולמיים — ועבור ישראלים בשנים האחרונות, המספרים גבוהים עוד יותר.

למרות זאת, רובנו ממשיכים כרגיל.
הלב פועם מהר? זה “סתם יום עמוס”.
הכתפיים מכווצות? “אני רק קצת עייף”.
המחשבות רצות קדימה? “יש הרבה על הראש”.

אבל הגוף לא קונה את זה.
עבורו, אין הבדל גדול בין מייל מלחיץ מהעבודה לבין סכנה ממשית. המערכת מפעילה מיד את תוכנית החירום העתיקה שלה: להילחם, לברוח, לקפוא או לרַצות.

ארבעת מצבי החירום של הגוף

כשהמוח מזהה איום, הוא מפסיק לשאול: מה באמת קרה?
והוא שואל רק: האם אני בטוח?

אם התשובה היא לא, הגוף עובר לאחד מארבעת המצבים:

Fight   הגוף נדלק

דופק גבוה, מתח בכתפיים, חוסר שקט.
המטופל שנכנס לפגישה “מכוון לקרב”.

Flight לברוח כמה שיותר מהר

מחשבות טסות, קושי לשבת, צורך להימנע.
הגוף אומר: “אסור להיות כאן”.

Freeze   קיפאון מוחלט

מבט ריק, טון שטוח, תחושת ניתוק.
המערכת פשוט נכבית כדי לשרוד.

Fawn   לרַצות, להתאים, להיעלם

תגובה שנפוצה במיוחד אצל נשים וילדים:
“אני בסדר, רק שלא נכעס או נצטרך משהו”.

כל אלו אינם “אופי”, אלא ביולוגיה מצילת חיים.

כשהאמיגדלה נדלקת והוואגוס נכבה

האמיגדלה, מרכז האזעקה של המוח, מזהה איום ומדליקה את כל המערכת. היא מהירה, רגשית ודרמטית.
מולה עומד העצב הווגאלי (Vagus) המנגנון שמחזיר אותנו לרגיעה: מאט דופק, מרכך נשימה, יוצר חיבור, מפעיל עיכול.

אבל בעידן של עומס מתמשך, קורה משהו מהותי:
הוואגוס נחלש.
כשהוא לא פועל בעוצמה, אנחנו לא “מופעלים” כמו ב-Fight,
אלא נכנסים למה שהמדענים מכנים: Dorsal Vagal Shutdown כיבוי עדין.

אלה הרגעים שבהם אנחנו מרגישים:

• עייפות לא מוסברת
• כבדות בגוף
• ירידה בריכוז
• קושי להתחיל משימות
• חוסר יכולת “להניע את עצמנו”
• רצון להצטמצם, לשכב, להיעלם

זה לא עצלנות.
זו מערכת עצבים שצועקת בשקט.

כך תזהו ווגוס כבוי אצל מטופלים

מאמנים ומטפלים רואים זאת כל יום, אבל נכל אחד יכול להבין ששמולו אדם בסטרס:

• קול שטוח, מונוטוני
• חוסר קשר עין
• עייפות שאינה מוסברת
• “אין לי כוח” שלא קשור לאנרגיה
• קושי להתחיל לדבר
• נשימה איטית מדי
• הגוף מתכווץ או נוטה קדימה

אלה אינם סימני משבר אלא סימני הצלה.

תרגיל קצר להדלקת הווגוס

תרגיל עדין שמחזיר קרקע ובטחון:

✦ נשיפה ארוכה יותר משאיפה

שאיפה 2 שניות
נשיפה 4–6 שניות
הוואגוס “מזהה” נשיפה ארוכה כסימן שאין סכנה.

✦ תנועה זעירה של הצוואר

הטיה קטנה של הראש ימינה,שמאלה (ס״מ בודדים).
מסמן למוח: יש חופש תנועה, אנחנו בטוחים.

✦ מגע מווסת

יד על החזה + יד על הבטן.
לא חיבוק, יציבות.
הגוף מפרש: מחזיקים אותי.

✦ הרחבת שדה הראייה

מבט רחב לצדדים.
ראייה היקפית מפעילה מנגנוני רגיעה אוטומטיים.

למה כל זה חשוב עכשיו?

כי שריר הלב, השרירים, המחשבות, העיכול
כולם מחוברים לחוט אחד: העצב הוואגאלי.
וכשהעולם בחוץ מלא עומס, החשמל הפנימי נחלש.

בברכה,
לנה שיר.

0547049338