לחם של מערכת יחסים – ד”ת עם שיר לפרשת בשלח
הסיפור החסידי שהזכרתי בשבוע שעבר, שהפך לשיר ”אשתי אהובתי”, גרר תגובות רבות. המפתיעה בהן נשמעה מאחד מתלמידי, שזרק לחלל הכיתה השערה שלא נתתי עליה את הדעת ומקשרת אותנו עם פרשת השבוע, בשלח, על המופלא והניסי שבה, עם הפשוט והיום-יומי.
הסיפור החסידי שהזכרתי בשבוע שעבר, שהפך לשיר "אשתי אהובתי", גרר תגובות רבות. המפתיעה בהן נשמעה מאחד מתלמידי, שזרק לחלל הכיתה השערה שלא נתתי עליה את הדעת ומקשרת אותנו עם פרשת השבוע, בשלח, על המופלא והניסי שבה, עם הפשוט והיום-יומי.
כזכור, מגיע שבתאי הביתה בליל שבת ואשתו מקבלת את פניו בשמחה פנימית הסותרת את מצבם החיצוני, בו הדלות ניכרת מכל עבר. באחד השיאים הגרוטסקיים של הסיפור והשיר, מגישה האישה לבעלה את אותו מאכל פשוט ובודד שיש לה בבית, כל פעם בתור מנה אחרת. והוא משבח אותה בהתלהבות רבה על "הדג" ועל "הבשר" וכד’. בלשון השיר: "מורידה מהכיריים את מרק העדשים / משבח ואומר: אח, איזה דג מקסים", "והוא מלקק את שפתיו בהנאה / הבשר כה טעים – מנה גדולה וראויה".
תלמידי כיתה ז’ שמעו כנראה את הסיפור לראשונה, דומה היה לרגע שלא עמדו כראוי על טיבו: אולי שבתאי הוא עיוור? הציע אחד מהם, ואולי חסר חוש טעם? וכך המשיך הדיון עד שמקצה הכיתה נשמעה ההשערה הבאה: מרק העדשים המדובר, אותו הגישה האישה – הוא פשוט מָן. אותו לחם מופלא מן השמיים, בו טעמו ישראל במדבר, כל טעמים שבעולם. צַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, זֶרַע גַּד, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, כך מתאר אותו הכתוב, ובסוף נקרא שמו דווקא על שם התמיהה והפליאה שבו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן. "
אם כך, לא פלא אפוא ששבתאי טעם בו טעמים שונים: בשר ודגים וכל מטעמים.
***
אפשר להסתכל על ירידת המן כעל אירוע מופתי ספציפי שנועד לקיים את בני ישראל בשנות נדודיהם במדבר: כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה בַּמִּדְבָּר, לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָן: צָרַכְנוּ לְמָזוֹן - הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. אומר הרמב"ם. אולי בעל מגמה חינוכית המתאימה לשעתה, לעם העבדים היוצא ממצרים: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא." יש במן בוודאי זיכרון גם לדורות הבאים, ולכך נשמרה צִנְצֶנֶת אַחַת ובה "מְלֹא הָעֹמֶר מָן לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר."
ועדיין לא חרגנו מגדר הנס הספציפי, שהיה טוב לשעתו, ועלינו לזכור אותו לדורות, עדות לגדלות ה’ ומעשיו עם אבותינו. האם עשוי המן להופיע שוב כמהות אקטואלית, על שולחנו של שבתאי לעיניהם המשתאות של חסידי הבעל שם טוב בערבות אוקראינה, אולי אפילו אצלנו כאן בישראל התעשייתית, טכנולוגית, מודרנית? מה צורך יש לנו במן, שיעלה גם על שולחננו? האם הוא נושא משמעות גם עבורנו?
ייחודו של המן בהיותו לחם מן השמים, נועד ללמדנו כיצד ראוי להתייחס ללחם היוצא מן הארץ: יש לצאת וללקוט "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" – כדברי אחד הרעב’ס החסידיים: עד שמונה בבוקר, טוב לעסוק בסגולות, משעה שמונה בבוקר ואילך – יש לצאת לעבודה; כדי להימנע מהשתעבדות וורקוהולית מוגזמת, על חשבון המשפחה וההתפתחות האישית – נאמר העיקרון של "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ"; גם האיסור המוקצן בכוונה: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", מכוון אותנו להשקיע את מירב שכר עמלנו בהווה, ופחות לדאוג ולתכנן עד אין קץ את העתיד; וכמובן העיקרון של יום שבתון אליו יש להתכונן מראש, ובו יש להנות מפרי עמלנו בששת ימי המעשה. וכן הלאה. "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ", מסכם זאת משה בספר דברים: "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ".
***
ובחזרה לשבתאי, אשר טועם במאכלי אשתו החד-גוניים לכאורה - טעמים מגוונים ומופלאים. הלחם מן השמים לו זכו אבותינו במדבר הוא לחם שמצריך תחזוקה יומיומית של מערכת יחסים: כדברי רשב"י: "למה הדבר דומה? - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה - ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום - והיה מקביל פני אביו כל יום." הצורך במפתחות הרכב דרך משל, מביא מתבגרים רבים לשמור על מערכת יחסים תקינה עם הוריהם. הצורך החומרי מחזק את הקשר הנפשי. ר’ אבהו המשיל את המן לתינוק היונק משדי אמו, "וטועם בה כמה טעמים, אף המן - כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים". שבתאי אף הוא אינו טועם את הטעם האובייקטיבי של המאכלים שאשתו מגישה לו, הוא חש בתוך הפשטות שבהם את כל הדאגה, החום, האכפתיות והאהבה שהיא טומנת בדיוק באותו המרק – רגשות אשר מתחלקים ומתגוונים לכמה וכמה טעמים.
***
כשזוכים אנו לטעום מלחם האוהבים:
מידי האב המפרנס, האם המניקה, או האישה האוהבת והדואגת,
איננו אוכלים רק את הלחם הגשמי מן הארץ,
כל הרגשות המגוונים של מערכת היחסים משולבים בתוך הלחם,
תמיד זהו לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם,
מָן פלאי,
מתחלק לכמה וכמה טעמים.
רחל שפירא כתבה אף היא את השיר הפשוט של הלחם
אשר מסמל את פריסת השלום.
אבק היום-היום הנישא על השכם
מתעלה כאן לנפתולי האורות והצללים
שבת וחולין של אוכלי לחם האוהבים.