אז מה נשמע? – ד”ת עם שיר לפרשת משפטים תשע”ט
כבר מילדות הציקה לי תפיסה זו עד למאוד – נַעֲשֶׂ ה וְ נִשְ מ ע, כך הם הסבירו, זוהי סיסמת היהדות: קודם לעשות אחר כך לשמוע. קודם להתחייב לדבר הא-להים, להתחייב לבצע ורק אחר כך לשמוע, לדעת במה הדברים אמורים.
חתול בשק, צ’ק פתוח. והנה סיפור מדרשי מפורסם, כה-עשו-חכמינו מפורש, שהובא להמחשה: רבי זירא כאשר עלה לארץ ישראל, לא מצא מעבורת לעבור בה את הנהר, דרך במיצר וחצה את המים. אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז אתם! שהקדמתם פיכם לאוזניכם, עדיין בפזיזותכם אתם עומדים. אמר לו: מקום שאהרן ומשה לא זכו לו, אני מי 1 יאמר שאזכה להגיע אליו?!
וכך מפרש רש"י את דברי הצדוקי: "מתחלתכם הייתם בהולים שהקדמתם נעשה לנשמע", "קודם ששמעתם אותה ]התורה[ היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה, קבלתם עליכם לקיימה". ולא נחה דעת רבותינו מהתלהבותם מעניין זה עד שדרשו כי: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". )שבת פ"ח ע"א( ***
ברור מה הציק לי כל כך בתפיסה דרשנית זו, שכן הדברים אינם כך. לאורך כל הדרך משה מקפיד, למסור לעם את דברי ה’, ואז לקבל את הסכמתם. ומעבר לכך, לא צריך להיות בקי גדול במקראות בשביל לשים לב שסדר הדברים אינו כפי שתואר כאן: בפרשה הקודמת – יתרו - לפני מעמד הר סיני, כתוב כי ה’ מצווה על משה להכין את העם. וכך נאמר שם: "וַיָּב ֹא מֹשֶׁ ה ַוִּי ְקָּרא ְל ִּז ְקֵני ָּהָּעם, וַיָּשֶׁ ם לִּפְ נֵיהֶׁ ם אֵ ת כָּל הַ דְ בָּ רִּ ים הָּ אֵ לֶׁה אֲ שֶׁ ר צִּ וָּהו ה’. וַיַעֲנו כָּל הָּ עָּ ם יַחְ דָּ ו וַי ֹאמְ רו: כֹּל אֲ שֶׂ ר דִ בֶׂ ר ה’ נַעֲשֶׂ ה."
כלומר שהסכימו לעיקרון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולפעולות ההכנה לקראת קבלת התורה. בפרשתנו שלנו, אחרי מתן תורה, אחרי פירוט כל המשפטים, ישנו כינוס נוסף של העם: "וַיָּב ֹא מֹשֶׁ ה, וַיְסַ פֵר לָּעָּ ם אֵ ת כָּל-דִּ בְ רֵ י ה’, וְ אֵ ת כָּל הַ מִּ שְ פָּטִּ ים, 1 כך בבלי כתובות, דף קי"ב, עמוד א בתרגום שלי. סיפור אחר מופיע במסכת שבת פ"ח ע"א. שם מוטחת אותה טענה של הצדוקי באמורא רבא, שיושב על אצבעותיו עד שפוצע עצמו תוך כדי לימוד. רש"י שמובא בהמשך לקוח משתי המסכתות. אכן, חלק מהפרשנים מעבירים ממקומו את כל קטע זה בסוף פרשת 2 משפטים – וטוענים שהוא קדם למעמד הר סיני.
ואולם היא הנותנת, יש וַיַעַ ן כָּל הָּ עָּ ם קֹול אֶׁ חָּ ד וַי ֹאמְ רו: כ ל הַ דְ ב רִ ים אֲ שֶׂ ר דִ בֶׂ ר ה’ נַעֲשֶׂ ה." לא טעיתם, עדיין אין "נשמע". גם כאן ההתייחסות היא למצוות ה’ שכבר נמסרו. דברי משה שכבר נאמרו. רק בפעם השלישית, למחרת היום, כאשר משה כורת ברית עם קרבנות ומזבח, נאמר: "ַוִּי ְכ ֹתב ֹמ ֶׁשה אֵ ת כָּל דִּ בְ רֵ י ה’ ... ַוִּי ַקח ֵסֶׁפר ַה ְבִּרית וַ ִּי ְקָּרא ְב ָּאְזֵני ָּהָּעם. וַי ֹאמְ רו: כֹּל אֲ שֶׂ ר דִ בֶׂ ר ה’ נַעֲשֶׂ ה וְ נִשְ מ ע." כלומר, והדברים זועקים – עם ישראל עוברים כאן תהליך מדורג, בו בכל שלב ושלב הם מאשררים את "כל דברי ה’ " שנאמרים בפניהם, נמסרים ומפורטים ואף כתובים על ספר! האמירה המפורסמת "נַעֲשֶׁ ה וְ נִשְ מ ע" 2 נאמרה יום או יומיים לאחר מתן תורה, ואיננה הבטחה מראש ’על עיוור’, לשמור את כל מה שיימסר להם בעתיד אלא אישרור והסכמה של דברי ה’ אותם כבר קיבלו ושמעו, כפי שהם עצמם מעידים בספר דברים: הֵ ן הֶׁ רְ אָּ נו ה’ א -ֹלהֵ ינו אֶׁ ת כְ בֹדֹו וְ אֶׁ ת גָּדְ לֹו, וְ אֶׁ ת קֹלֹו ש מַ עְ נּו מִּ תֹוְך הָּ אֵ ש.
*** במסגרת עבודתי כמורה באולפן גיור, נתיב, אני נתקל לא פעם בשאלות על ההגיון של מצוות מסויימות. פעמים רבות המתגיירות ובני זוגן, המתגיירים ובנות זוגם, מקבלים את העיקרון הכללי – שבת, תפילה, כשרות – אך משהו בלוגיקה הפנימית של פרטי המצוות לא נותן להם מנוח: מה הבעייה בחיתוך נייר טואלט בשבת? כיצד כלי שבו בישלתי "בולע" את האוכל שבו להניח שתפיסת "נעשה ונשמע" המדרשית – הביאה אותם להזיז את הפסוקים ממקומם הטבעי, בהם זהו מהלך חתימה של המעמד הנשגב, ולא הקדמה לקראתו. התבשל? ומה טעם יש לברך ברכה ארוכה כברכת המזון לאחר כל סנדוויץ’ בהפסקת עשר?
אם נדרש קורס ארוך של כשנה כדי ללמד את המצוות ועקרונות היהדות, דומה שצריך זמן כפול ומשולש שיקודש כולו להבין את טעמם של פרטי המצוות והמשמעות העומדת מאחוריהם. אשר על כן, למעשה, התשובה שלי בניסוחים שונים, שולחת את המתגיירים לקפוץ למים. להתחיל לשחות בעשייה ההלכתית, בפרטי ודקדוקי המצוות והמנהגים – ומתוך כך לנסות לחוש את האווירה, להבין, להפנים, להזדהות.
*** אז מה זה בעצם "נשמע", אתם שואלים? כמו בביטוי שאין ידוע ממנו "שְ מַ ע יִּשְ רָּ אֵ ל", ואחריו בפרשיית "וְ הָּ יָּה, אִּ ם-ש מֹּעַ תִ שְ מְ עּו אֶׁ ל-מִּ צְ וֹתַ י... בְ כָּל לְבַ בְ כֶׁם ובְ כָּל נַפְ שְ כֶׁ ם", ובמקומות רבים אינספור בתורה, 3 שמיעה הינה הבנה וקבלה, הפנמה והזדהות. עשייה יכולה להניע את איברינו לפעול, שמיעה משתפת את הכרתנו ומשקיעה את הווייתנו בעומק המצוות. "ואין כוונתו שמע האוזן, אלא כוונתו הידיעה והקבלה, כמאמר הכתוב ’ נעשה ונשמע’... אין הכוונה בו אלא ההתחייבות והדעה והקבלה". כך כותב רבינו בחיי אבן פקודה, בשער הראשון של ספרו "חובות הלבבות".
וכך נאמר גם אנו בכל הקשר של קבלת מצוות, ממעמד הר סיני, דרך לימוד תחום חדש, ועד לגיור: יש אכן להקדים "נעשה" – כניסה מעשית לעולם של פעולה ל"נשמע" – להבנת העומק, להבנה, להזדהות. אך זאת יש לזכור פעמיים של ’נַעֲשֶׁ ה’ בלבד, לא מספיקות ויש לחתור תמיד "להבינם טעמי הדבר ופירושו", כדברי רש"י בתחילת פרשתנו: נַעֲשֶׁ ה, נַעֲשֶׁ ה, ואז – נַעֲשֶׂ ה וְ נִשְ מ ע!
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר
מילים :אהוד מנור לחן :חנן יובל
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר , זה רק מפני שעוד אותו חלום נשאר .
מעט שכוח, פחות בטוח - אולי , אבל השיר הזה נשאר ונזכר ,
עוד נשאר ונזכר . ואם השיר הזה נשמע לכם תמים ,
זה רק מפני שהוא שואף עוד לקסמים . מעט כמו ילד, פחות מתכלת - אולי ,
אבל השיר הזה מתאים לפעמים , עוד מתאים, לפעמים .
אל האור ואל החופש בתקווה מעפיל , שיר בן אלף, שמאלף מתחיל ומתחיל .
ואם השיר הזה נשמע לכם עיקש , זה רק מפני שהוא לעד לא מתייאש .
מעט יגע, פחות נוגע - אולי , אבל השיר הזה רוגש ומבקש , עוד רוגש ומבקש .
אל האור ואל החופש בתקווה מעפיל , שיר בן אלף, שמאלף מתחיל ומתחיל .
ואם השיר הזה נשמע לכם כואב , זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב .
מעט מקריח, פחות מבטיח - אולי , אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב , עוד אוהב, לא עוזב .
