רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי – ד”ת עם שיר לפרשת ויחי תשע”ז
במקום בו חשים את קיצם של החיים כאשר המוות מאיים, נוגש בהם באכזריות באותו מקום נחשפים החיים עצמם במלא עוצמתם.
וַיְחִי יַעֲקֹב ... וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו - פותחת הפרשה
ומיד ממשיכה: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.
עצמת החיים מוחשית דווקא עם קרבתם לקיצם
לא לחינם תקנו לנו חכמים תפילה עם שחר
המזכירה לנו את הנשמה, את בריאתה הקדומה,
את נפיחתה מלאת העוצמה החיונית האלוקית בנו
יחד עם התזכורת שאין בלתה: "וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי".
שהרי רק מתוך התודעה המציפה שיום זה שנפתח זה עתה
עשוי להיות יום אחרון אשר ישמוט את כל כתריו
אנו מסוגלים לחוות, לחיות, את עצמת מנת החיים שהוענקה לנו -
כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבּנו.
***
ויש לעיתים פרידות קטועות, כבאבחת אסון, בחטף
כאותם חיילים שנפלו חללים על משמרתם בפיגועי השבועות האחרונים,
מותירות אותנו נטועים על עומדנו: המומים, נדהמים.
אך פעמים רבות מוענקות לנו שעות ארוכות, ימים וחודשים
להיפרד, להיפגש פנים אל פנים עם ההורה, האח, הבן או הבת,
בעודם בחיים: לשוחח, להתבונן, לסכם, לחבק, להתברך.
היודעים אנו לנצל את אותם שעות של חסד?
הנדע לחוות אותם כראוי, הנדע לחיות איתם, הנדע למות?
***
יעקב התפלל על ברכת המחלה, שלא ימות אדם כך בחטף
התפלל ונענה: לא נאמרה מחלה תחילה, אלא אצל יעקב,
וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.
ובעודו על ערש-דווי העניק לנו את כל "פרשת וַיְחִי",
עמוסת ברכותיה המיוחדות והמרגשות:
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע
יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף
לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה’.
***
כשזוכים ויודעים שהקץ קרב,
אל נא נתעקש ונדחיק אותו
הבה ונעשה לו קבלת פנים
נתכנס כבני ישראל אל ראש המיטה
נתייצב פנים אל פנים אל מול המיתה
נתאסף, ניפגש, נשמע, נשמיע, נברך ונתברך.
נצטרף לתחינת אבן עזרא המשורר:
וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי
וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי
וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי
וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי
וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי.
***
מאיר בנאי, שהלך לעולמו לפני שנתיים בפרשת ’ויחי’,
שירת חייו נקטעת באיבה
הלחין וביצע את פיוט יום הכיפורים, לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי
פיוט על החיים המשתוקקים לא-ל חי
הקרועים בין היצר ובין היוצר
ועל יום המיתה – שמלווה כצל את חיינו
ומאיר אותם באור בונה ומעצים.
יהי זכרו המאיר ברוך.
