להראות את הפנים – ד”ת עם שיר לפרשת כי - תשא תשע”ט
אחד הביטויים החזקים בפיוט, עוד מילדות, הוא: ”קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו, תְּמוּנַת ה’ לְנֶגֶד עֵינָיו”.ובו יש לכאורה סתירה פנימית: החלק הראשון של השורה מבוסס על מדרש הפסוק בפרשתנו שנאמר למשה:”וְרָאִיתָ אֶתאֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. את ”התפילין של אדון העולם” מקדימה, משה לא יראה: ”לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶתפָּנָי,
אחד השיעורים המרתקים של פרופ’ דניאל שליט על המיסטיקה היהודית, עוסק בדינמיקה של "שיר הכבוד", הלא הוא פיוט "אנעים זמירות", שזימרנו בבית הכנסת כבר בהיותנו ילדים. הפייטן פותח כידוע במילות התנצלות על עצם היומרה לתאר במילים אנושיות את כבוד ה’: "אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ, אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ". אף הנביאים הוא קובע: "דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְּפִי יֶשְׁךָ". אבל מיד אחרי המילים המסתייגות הללו, טען שליט, "כאן מתחיל הכיף", הדמיון הפייטני מתחיל להתפרע ללא מעצורים: ’חָבַשׁ כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ’, ’טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא’, ’כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ’, ’מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת’, ’צַח וְאָדֹם לִלְבוּשׁוֹ אָדֹם’, אם לצטט רק חלק מהדימויים האנושיים והוויטאליים העזים בהם משתמשים ’חופשי חופשי’בתיאור כבוד ה’ -בלי כאילו, לכאורה וכביכול.
אחד הביטויים החזקים בפיוט, עוד מילדות, הוא: "קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו, תְּמוּנַת ה’ לְנֶגֶד עֵינָיו".ובו יש לכאורה סתירה פנימית: החלק הראשון של השורה מבוסס על מדרש הפסוק בפרשתנו שנאמר למשה:"וְרָאִיתָ אֶתאֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". את "התפילין של אדון העולם" מקדימה, משה לא יראה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶתפָּנָי,כִּי לֹאיִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי!"ורק את הקשר של התפיליןמאחור, משה זוכה לראות.[1]לעומת זאת סוף השורה, מדברת על גדולת השגתו של אדון הנביאים וקרבתו הישירה לקב"ה: "עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָלבֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶלפֶּה אֲדַבֶּרבּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַתה’ יַבִּיט."כששרנו את השיר כילדים לא הוטרדנו מסוגיות תיאולוגיות שכאלו, אך כל שאמונתנו מתבגרת ומעמיקה, עלינו לשאול: האם ובאיזה מובן, ניתן לראות את פני ה’, את תמונתו וכן הלאה.
***
בשולי המשבר הנורא ביחסי הקב"ה ועם ישראל בעקבות חטא העגל, נחבאת לה פרשיית גילוי והסתר הפנים. נושא שלא מרבים לעסוק בו בפרשת כי-תשא, אולי בשל המורכבות הפרשנית והפילוסופית שבו, ואולי אף משום שהדרמה הגדולה של חטא-העגל ממקדת אליה את מירב תשומת הלב. כיום אני סבור, כי דווקא פרשייה עלומה זו, עוסקת באפשרות שלנו כיום, לקשר ישיר עם הקב"ה, לאחר הטראומה, מתוך הכישלון והחטא. לשחזר ולו חלקית את מעמד הר-סיני בו: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָרמִתּוֹךְ הָאֵשׁ", ממש כך! אינני בטוח כי אוכל לפרש כראוי את שלבי המו"מ המורכב בין משה לבין הקב"ה, אך הנושא שלו הוא חד-משמעי וזועק:התעקשותו משה על כך שפני ה’, יהיו כאן אתנו, ילוו את עם ישראל בהמשך הדרך, "אִםאֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַלתַּעֲלֵנוּ מִזֶּה!" כפי שיתחנן דוד המלך שנים אחר כך הן באופן אישי: אֶתפָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ,אַלתַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי!", והן ציבורי: "נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָה’".
נוכחות פני ה’ היא קריטית לכל ההתנהלות שלנו עלי אדמות. כאנשים מאמינים, אנחנו ממש מוכרחים לחיות בתחושה כי מעשינו אינם נעשים בחלל ריק מתוכן ומשמעות. איננו זרוקים כאן בעולם כאוטי ומנוכר, נתונים למרמס ליד המקרה השרירותי ומופקרים לכוחות עיוורים, אדישים ונסתרים. אנחנו חיים בתודעה של נוכחות לפני ה’ (או משתדלים על כל פנים לעשות כן): דע לפני מי אתה עומד! אנו מצווים ועומדים בכל רגע ורגע. כאותו ציטוט מן המורה נבוכים לרמב"ם, בו בחר הרמ"א לפתוח את הגהותיו לשולחן ערוך: "אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול". ואכן, סדר יומנונפתח בהכרזה: "מודה אני לפניך".’שמעתי’, כותב הרב חיים סבתו בספרו תיאום כוונות, ’אדמו"ר אחד של חסידים היה שוהה שעות הרבה בברכה זו, שכיוון שפתח לומר: מודה אני, היה מהרהר:מיהו "אני"? ומהו "לפניך"?’
והדברים צריכים בירור: מחד, נאמר למשה גם נאמר כי לא יוכל לראות את פני ה’, ואולם לאידך גיסא בפרשתנו גופא כתוב: "וְדִבֶּר ה’ אֶלמֹשֶׁה פָּנִים אֶלפָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶלרֵעֵהוּ." וכבר ראינו את הביטוי שנאמר כלפי עם ישראל כולו, אמנם רק בעת מתן תורה: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם". אז איך אפשר לייחל לדיאלוג, פנים אל פנים עם הקב"ה, להתחנן שלא נענש חלילה בהסתר פנים, כאשר גלוי וידוע לפנינו: "כִּי לֹאיִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי!"אם להשתמש במשחק מילים: אילו פנים של ה’ בדיוק אנו מבקשים שיתגלו בפנינו?
המשך ... / להראות את הפנים –ד"ת עם שיר לפרשת כי-תשא תשע"ט – אפרים אורן
פרשיית "רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי" (שהיא חלק מפרשתנו, כי-תשא), העוסקת כאמור בגילוי והסתר הפנים של ה’, נקבעה לקריאה בחגים, פסח וסוכות. לכאורה רק בשל סופה המזכיר בקצרה את מצוות שלושת הרגלים. ואולם, נדמה שלא לחינם קבעו חכמים להתחיל את הקריאה כבר בדיון הנוקב על דרכי התגלות פני ה’ בעם ישראל לאחר חטא העגל. וכך נאמר בעניין החגים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָהיֵרָאֶה כָּלזְכוּרְךָ,אֶתפְּנֵי הָאָדֹן ה’אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶתפְּנֵי ה’אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". הנה, בניואנס הלשוני העדין שבין "לִרְאֹת" – באופן אקטיבי, ובין "לֵרָאוֹת", הפסיבי (כאילו כתוב: לֵֵהֵרָאוֹת), מצוי הפתרון לאפשרות גילוי פני ה’ העלומים בתוך עולמנו שלנו. למקדש אנו עולים לרגל, כדי להופיע בפני ה’, להראות את עצמנו לפניו, אף שאין ביכולותינו לראותו כלל וכלל! אנו מגיעים לפני ה’, בהופעה מיטבית ככל יכולתנו, "וְלֹאיֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם",בידיעה שפניו נמצאות שם ומביטות בנו מתוך הערפל. כאותו אומן המופיע לנוכח הקהל הצופה בו, אף שאורות הסנוורים הממוקדים בו, מונעים ממנו לראות את פניהם. אבל הוא מחייך, ומדבר, ושר, מתייחס ומישיר מבט אל האור הלבן הבוהק, כאילו הוא רואה את פני הקהל הממוקדות בו.
***
הסוד לגילוי פנים של ה’,
הוא הנכונות שלנו להופיע בפניו,
להראות את פנינו שלנו,
לנוכח הבוהק המסנוור של ההתגלות הא-לוקית.
כמשה רבינו עליונאמר בסוף הפרשה
כי בבואו"לִפְנֵי ה’ לְדַבֵּר אִתּוֹ -יָסִיר אֶתהַמַּסְוֶה".
כך אנו נקראים להסיר את (אלהי) המסכה מעלינו,
לחשוף את עצמנו, את תוך תוכי פנימיותנו,
את פנינו היפים ואף את אלו המצולקים –
בפני הנוכחות האלוקית.
לזכות לגילוי והארת פנים:
להראות את הפנים
***
להקה נוסטלגית משנות ה-80, בשם תופעת דופלר[2], התפרסמה בשיר "לראות את הפנים". הסולן ברוך פרדילנד, כותב בזעקה עדינה על הניסיון לראות את הפנים האנושיות בתוך הניכור שמסביב, וגם להראות את פניו שלו לנוכח העולם הנעלם שלא תמיד מאיר לנו פנים.
[1]זהו מדרש הראוי לעיון נפרד בפני עצמו בס"ד.
[2]תופעה פיזיקלית, אגב, שעוסקת דווקא בשמיעה של הקול, כאשר המיקום שלנו המאזינים משתנה יחסית למקור הקול.
