ניפגש בשמחה -ד”ת עם שיר לפרשת כי-תבוא
”תשעים ושמונה קללות יש בפרשת השבוע”, יאמר הדרשן החסידי בלהט, ”וכולן למה מגיעות? - תַּחַת אֲשֶׁר לֹאעָבַדְתָּ אֶת ה’אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה. אתם מבינים, אנשים שומרים את המצוות, מקיימים, אבל בלי ההתלהבות, בלי השמחה
"תשעים ושמונה קללות יש בפרשת השבוע", יאמר הדרשן החסידי בלהט, "וכולן למה מגיעות? - תַּחַת אֲשֶׁר לֹאעָבַדְתָּ אֶת ה’אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה. אתם מבינים, אנשים שומרים את המצוות, מקיימים, אבל בלי ההתלהבות, בלי השמחה, הם הולכים לבית הכנסת בלי חשק, מברכים באדישות, שומרים שבת, כשרות ומתלוננים. על זה באות עלינו כל הקללות הללו", נאנח הדרשן לקראת סיום, "רק בגלל שלא עבדנו את ה’ בשמחה. איך אומר רבינו: מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
בשונה מאותו דרשן, יאמר המתבונן בפשוטו של מקרא, בהקשר הרחב של הפסוקים – כי השמחה היא תיאור המצב, הסיטואציה בה היינו שרויים בתקופה בה חטאנו– החטא עצמו הוא שלא ניצלנו את תנאי הברכה, השפע והשמחה שניתנו לנו מאת ה’ – כדי לעבוד אותו כראוי. הקללות באו כמפורש בכתוב: "כִּילֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיווְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ". הפסוק הנידון מביע את מימד האירוניה של העונש, מי שלא רצה להיות עבד ה’, בתנאים הנוחים והאופטימליים, ייאלץ להשתעבד לבשר-ודם בתת-תנאים איומים ונוראיים: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹאעָבַדְתָּ אֶת ה’אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָבמֵרֹב כֹּל - וְעָבַדְתָּ אֶתאֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל".
***
בשנים האחרונות אנו מוזמנים לא פעם ל’אירוע’, מדברים על חתונה, ברית או בר-מצווה וכדומה, במושגים של ’אירוע’, ובכל פעם הדבר צורם לי. סליחה על השמרנות, אבל אצלי אירוע מתקשר למשהו טראומטי, אירוע חבלני או פליליחלילה, שישמור ה’ את בריאותינו ולא נעבור אירוע לבבי או מוחי. המושג המסורתי בו אני מבקש לדבוק, הוא, כמה פשוט, "שִׂמְחָה". מתי מתקיימת שמחת בר-המצווה שלכם? איפה תערך שמחת החתונה, וניפגש כמובן, בְּשְׂמָחוֹת. תפיסת ה’אירוע’, (eventבשפת הפייסבוק והיומנים המקוונים) קשורה אולי לרצון להרים הפקה מרשימה, לעיתים ראוותנית, לדפוק הופעה בפני קהל המוזמנים. השמחה מטיבה צנועת לכת היא, מבקשת להודות על הקיים, ולחגוג אותו באמצעות שיתוף. מתוך התבוננות זו, בחיים ובפסוקי ספר דברים, אני מבקש להבין לאשורו את מושג השמחה, בביטויאֲשֶׁרלֹאעָבַדְתָּ אֶת ה’אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה, על דרך השלילה. ומתוך כך להגיע על דרך החיוב, לדרגה של "עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה".
***
ראשית נדבר על האוכל: התורה מנגידה בין מצב של שמחה, למציאות של "בְּרָעָב וּבְצָמָא". ואכן כמעט בכל מקום בו נזכרת השמחה היא בהקשר של אכילה. את הקרבנות מביאים למקדש, "וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם" (יב, ז). וכן המעשר: וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ." (יד, כו), שמחת הרגלים קשורה כמובן באכילת הקרבנות במקדש (טז, י-טו) ואף כשאין מקדש, לימדונו רבותינו, אין שמחה אלא בבשר וביין. בתיאור הברית בהר עיבל, בפרשתנו שלנו, מצווים ישראל לכתוב את התורה על גבי אבנים, טקס מרשים אשר אף הוא אינו מסתיים עד אשר: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’אֱלֹהֶיךָ".
תוצרת בית: שמחות רבות מבוססות כולן על מיקור חוץ, על הזמנת תפריט מגוון, תפאורה וצוות צילום, נגנים ומרקידים מרשימים – שכולם נשכרו לצורך העניין. אך דומני שהתורה מלמדת, שעיקר השמחה היא דווקא בפשטות של התוצרת הביתית, שאמנם איננה בסטנדרטים בינלאומיים, אבל היא כולה שלנו, "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם", זהו הפזמון החוזר שוב ושוב. ואף כשעולים ברמה, אל המקדש, ובפני אנשים רבים אחרים, העיקרון נשמר: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". יש כאן כמובן עיקרון של צניעות והסתפקות במועט, אך יתרה מזו, השמחה אסור לה שתתנתק מהמציאות היום-יומית, מהיכולת הכלכלית האמיתית שלנו, רוצה אדם בקב שלו – מאשר בעשרה קבין של חברו. הסרטון שדווקא נערת בר-המצווה עבדה עליו עד מאוחר בלילה, העוגה של המשפחה, סידור הפרחים שאנחנו ליקטנו ועיצבנו, השיר המשפחתי עם קורטוב של זיופים – הם הםשישאירו את החותם יותר מכל ההוד וההדר שהבאנומבחוץ, "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ... אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה’אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַןלָךְ". (טז, טו-יז)
השיתוף, המפגש:הדברים ידועים, אין כמו השמחה כדי להפגיש ביננו, וגם כאן מרימה אותנו התורה בשתי רמות נוספות. מלבד וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, תמיד יופיעו אנשים נוספים, שלאמובן מאיליו להזמין אותם: "וּשְׂמַחְתֶּם ... אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". ובפרשתנו מסתיימת הבאת הביכורים: וְשָׂמַחְתָּ בְכָלהַטּוֹב... אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". זהו אתגר המוטל לפתחנו למצוא את אותם ’אחרים’, ולשתף אותם בשמחתנו שבלעדיהם לא תהיה שלמה. כדברי הרמב"ם הנוקבים: "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש-אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו"(הלכות שביתת יו"ט, ו,ז)
ואי אפשר לסיים דיון בענייני השמחה בלי תודעת הקבע המודגשת שוב ושוב - וְשָׂמַחְתָּלִפְנֵי ה’אֱ-לֹהֶיךָ. אין שמחה ללא תודעת היותנו לפני ה’. כשנזכה ונעלה לרגל עם זבחי-התודה, המעשרות והביכורים, יהיו הדברים מוחשיים וגלויים. אך גם בימינו, באין לנו מקדש ועלייה לרגל – מצווים אנו למצוא את הדרך להיפגש עם פני ה’, במהלך השמחה, אם באמצעות לימוד ושיחה, או על ידי פעילות של חסד, זמירות שבח לה’, מקוריים או מן המקורות. ואף דברי הודאה פשוטים היוצאים מן הלב, עושים את העבודה ואף ובוקעים רקיעים: "עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה...הוֹדוּלוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ".
***
עבודת ה’ בשמחה, יכולה אפוא להתפרש
גם כהתייחסות נכונה לשמחות שבחיינו.
ההכרה כי כל הטוב ניתן לנו מאת ה’
מובילה להסתפקות במועט,
לשמחה דווקא עם מה שיש בידינו שלנו,
ועליו יש להודות.
לשיתוף משולש: של בני משפחה,
’אחרים’ מעוטי יכולת
וכמובן, לשתף את ה’ בשמחתנו.
שניפגש בשמחות.
***
מירון מינסטר, יוצר מוכשר ופעיל בשנות ה-80, התפרסם כמבצע-סולן בשל שיר מחאה אחד ויחיד, בעיני נוקב ואמיתי, גם בחלוף למעלה מחצי יובל מאז התפרסם (1992). המילים של אורן נאמן, שעסק יותר בתחום התיאטרון כבמאי ותסריטאי, אך גם כתב מספר שירים למבצעים מוכרים. השיר מדינה חמה, הוא כנראה המפורסם שבין שיריו. בעיקר שורת המחץ המלנכולית, אך מעוררת לשינוי פרדיגמה: ככל שפחות שמחים – כך יותר חוגגים.
