לכתוב שירים – ד”ת עם שירה לפרשת וילך תש”פ
בתקופת התיכון הייתי כותב שירים. יושב שעות שלמות בישיבה התיכונית בה למדתי, שיעורים על גבי שיעורים וממלא מחברות בשירים. בכתב יפה, מסודר, עשיתי אפילו אינדקס. פעם אחת נגמרה לי המחברת או משהו כזה, החלטתי לכתוב על גבי מקל של מגב שהיה בכיתה. ככה בכתב קטן,
בתקופת התיכון הייתי כותב שירים. יושב שעות שלמות בישיבה התיכונית בה למדתי, שיעורים על גבי שיעורים וממלא מחברות בשירים. בכתב יפה, מסודר, עשיתי אפילו אינדקס. פעם אחת נגמרה לי המחברת או משהו כזה, החלטתי לכתוב על גבי מקל של מגב שהיה בכיתה. ככה בכתב קטן, סביב סביב למקל, במין ספירלה כזו. המנהל נכנס לכיתה וקלט את המקל המקושקש, קרא לי אליו למשרד ונאלצתי לתת הסברים. קשה היה להסביר למה, אבל בער לי לכתוב שירים. עכשיו למי שלא הבין, לא מדובר על שירים שאני חיברתי - יש גם כאלו לא מעטים– אלא על שירים של אחרים. בראש כל שיר היה כתוב שם המבצע: זמר, זמרת או להקה, מי כתב(ה) את המילים ומי את הלחן. הגירסא הקדומה הזו של ’שירונט’, אולי מתחבאת אצלי באחת המגרות או המדפים, והכילה להערכתי יותרממאתים שירים. אולי אהבנו בתמימות / יותר מדי שירים, והאמנו שנמות / על מה שהם אומרים.
וְעַתָּה, אומרת לנו התורה, פרשה וחצי לפני סיומה, וכמה ימים אחרי שהתחלנו את השנה, "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶתהַשִּׁירָה הַזֹּאת". אפשר לשיר את השירה כמו על הים, כמו דבורה, אפשר לומר אותה, לדבר, כמו שירת דוד. אבל לכתוב, מה העניין דווקא בלכתוב את השירה? אכן, מדייק מכאן הרב הירש: "שהמצוות שנמסרו לעם ביד משה נאמרו לו בעל פה תחילה, ורק אחר כך נקבע להן ניסוח בכתב.[...] שונה הדבר בשירה ... השירה נמסרה במלואה בכתב, וכאן קדם הכתב להוראה שבעל פה".[1]כתיבת טור זה, המשלב דברי תורה עם שירים בדרך קבע, נובעת מן התחושה שיש איכות ותוכן בשירים, בכתיבתם ובאמירתם, שלא ניתן להעבירם בדרך אחרת. פרשתנו היא הזדמנות לעמוד על כמה מתכונות אלו, כפי שמשתקפות בהלכה, במדרש ובפרשנות.
***
כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ–הרבה למדנו בחיינו, ספרים וחיבורים שלמים, נבחנו עליהם ושיננו אותם. אלא שככל שחולפות השנים נראה שמה שמחזיק מעמד הם דווקא השירים הפשוטים, אלו של ילדותינו, של ימי נעורינו. מפעם לפעם אני נפגש עם תלמידים שלי לשעבר, שלימדתי אותם לפני חמש, עשר שנים ואף יותר – כשאני מברר מה הם זוכרים מכל השעות הארוכות שבילו בכיתת הלימוד אצלי, הם תמיד מעלים את השירים שניגנתי ושרתי, ושלעיתים הפכו למעין המנון בשיעורי ההיסטוריה והאזרחות, שירים ושיעורים. לאחרונה הלכתי עם אבא שיאריך ה’ ימיו בטוב, להקליט כמה מהשירים שלימד אותנו לאורך השנים, כל שיר והסיפור המלווה אותו. שירים וניגונים שהביאו איתם, הוא ואמא ע"ה מצרפת, מן
[1]פירושרש"ר הירש לדברים, ל"א, כ"ב. ובדומה בדברי הנצי"ב, העמק דבר, לפסוק י"ט: "דלא ככל פרשיות שבתורה שמתחלה דבר משה בע"פ לישראל כמו ששמע מפי הקב"ה, ואח"כ כתב. אבל שירת האזינו הזהירו ה’ שיכתוב ויגמור התורה, וללמד את בני ישראל מתוך הכתב"
אחר כל זאת, יש לכתוב את השירה בצורה מסויימת בדפוס מוקפד. שירת האזינו נכתבת שני טורים, זה מול זה בהקבלה, לבנה על גבי לבנה. ואילו שירת הים, נכתבת עם רווחים של מקטעים לא שווים, ’אריח על גבי לבנה’, ההלכה מקפידה על צורת כתיבה זו דווקא. וכך נפסק בגמרא (שבת קג, ע"ב): "כתבה (את התורה) כשירה, או שכתב את השירה כיוצא בה (כמו התורה הרגילה) - הרי אלו יגנזו!" ומבאר הרמב"ן את הטעם בכתיבה זו: ’וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה’.
מגדילים לעשות המשוררים המודרנים, אשר קוטעים את השורות לעיתים באמצע משפט, כדי ליצור אפשרות חילופית של הפסקה. בצורה מליצית מבאר בעל ’הכתב והקבלה’ את הקשר בין השירה, השורות בהן היא נכתבת, ויישרות (דיוק) התוכן שלה: ’כי השיר הנגוני לכשיהיה מקובל ונעים למקבלים, צריך שיהיה בו העתקה’ ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני (בין השורות / החרוזים), בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהיה פגם וחריץ, ושליבת היבבות (שילוב הקולות) האחרות זו עם זו, הן בערך העליה והן בירידה’. הנה לכם מתכון מן המקורות, לקורסי כתיבה והלחנה.
כתיבת השירה היא המאפשרת לחדור אל המסר שמעבר למילים. כאשר אנו רוצים שמילותינו יקבלו תשומת לב מוקפדת, אנו כותבים אותם כשירה.
בספרים, בבלוגים, בפרסומי הרשתות החברתיות
יש פריחה ועדנה לכתיבת השירה.
אף התורה, כדי שתישמר ותיזכר,
צריכה להיות כתובה בתור שירה,
נלמדת, מועברת ונמסרת בכל תכונת השירה:
’מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו
שנאמר ולמדה את בני ישראל.
ומנין עד שתהא סדורה בפיהם - שנאמר שימה בפיהם’.(עירובין נ"ד, ב).
ומדגיש רש"ר הירש: ’אין די בטיפוח ידיעת המצוות והבנתן, אלא יש ללמד גם את ה"שירה", יש לטפח את רוח המצוות האלה, לטפח את התודעה החיה על מעמדו המיוחד של ישראל, ועל שליחותו הנשגבה בקרב האנושות שתצא לפועל במצוות אלה’.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶתהַשִּׁירָה הַזֹּאת,
וַיְלַמְּדָהּ אֶתבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּלקְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל
אֶתדִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את
- לכתוב, ללמד, לשיר -
עַ֖ד תֻּמָּֽם.
***
