ענפי התודעה - ביקורת על ספרה החדש של שושנה ויג
לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרה ה-17 של המשוררת ועורכת הספרות שושנה ויג - ”ענפי התודעה”. לא בכדי כתבה שושנה מספר כה רב של ספרים. ספרה האחרון מעיד כי נחנה בשפע רעיונות, וכן בתעוזה לחיות ולכתוב על כך. להמשך קריאה, כנסו...
לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרה ה-17 של המשוררת ועורכת הספרות שושנה ויג - "ענפי התודעה". לא בכדי כתבה שושנה מספר כה רב של ספרים. ספרה האחרון מעיד כי נחנה בשפע רעיונות, וכן בתעוזה לחיות ולכתוב על כך.
כחוט השני שוזרת ויג את רגש האהבה בין שיריה, רגש הנע בין התוודעות והשתוקקות לבין כיסופים והתרפקות. אהבה שפוגשת אותה כדבריה "במפרצי החיים" בין הניצוצות לאפלה. אהבה שהטבע משתקף בה ומחדד אותה ("כשאבוא אליך הירח יהיה באותו המקום ונשיקותיי על גופך כמחרוזת כוכבים"). אהבה שפותחת צוהר נדיבות. רגש עז שמחד קורא דרור אך מאידך עורג לתלות שבזוגיות, גם במחיר של "שבי" ("איך אוכל לשחרר אותך בעודך מחזיק בי בכלוב החופש") או שינוי ה"אני" ("ארצה שתהיה הילד שיבוא, אהיה האם הטובה, אהיה האחות הרחמניה, אהיה המאהבת שלך") ואף עד כדי מוות ("מבקשת לחיות כדי למות בזרועותיך") .
הקורא מתוודע לרגשותיה החשופים של הדוברת הארוגים גם במשפחתה, שעליה לא שפר הגורל ("אבא שלי לא שתק את המלחמה, הוא דיבר אותה ואמא דיברה אותו ואותה"), המקורות מהם נברא רוחב ליבה וחמלתה של המשוררת. רבדים אלו משתקפים גם בתיאור עיסוקה כמורה לעברית בבית הכלא לאסירים, אותו היא מתארת בשיריה המובאים בפרק האחרון של ספרה. אלו מעלים דילמות של קרבה וריחוק, פחד וחמלה, ואף יותר מכך, יוצרים השוואה כואבת בין בידוד ארעי (בימי מגפה) לבידוד תדיר (בין סורגי הכלא).
ענפי תודעתה של ויג הנעים בין הנוכח לנעלם, בין המתרחש בחוסר יציבות ובסגירות בעת מגפה לבין הקבוע והמיטיב תדיר עם נפשה, פותחים פתח רחב לנוסטלגיה מזוקקת אצל הקורא, למבט אופטימי של תקומה וריפוי בהווייתו.