ממעמקים [לא] קראתיך – ד”ת עם שיר לפרשת וישב
סיפור יוסף ואחיו הוא אחד מהסיפורים המרגשים שישנם בתורה, אולי הנוגע ללב מכולם. לא לחינם נכתבו עליו פרשנויות, מדרשים, מחזות, ספרים, שירים ועוד היד נטויה. ובתוך כל זה דומני שיש שתיקה רועמת שטרם שמנו עליה לב. באותו רגע קורע לב בו מפשיטים האחים את היוסף ומשליכים אותו לתוך הבור, אין אנו שומעים את תגובתו של יוסף,
סיפור יוסף ואחיו הוא אחד מהסיפורים המרגשים שישנם בתורה, אולי הנוגע ללב מכולם. לא לחינם נכתבו עליו פרשנויות, מדרשים, מחזות, ספרים, שירים ועוד היד נטויה. ובתוך כל זה דומני שיש שתיקה רועמת שטרם שמנו עליה לב. באותו רגע קורע לב בו מפשיטים האחים את היוסף ומשליכים אותו לתוך הבור, אין אנו שומעים את תגובתו של יוסף, קולו נאלם, והתורה כלל איננה מתייחסת אל רגשותיו והגיגיו באותם רגעים נוראיים: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם." האחים אוכלים, האחים מוכרים, סוחרים מעבירים אותו כשק מיד ליד, ויוסף עצמו - שותק.
אכן, יגידו מיד הקוראים יודעי הספר, התורה מספרת לנו בפרשה הבאה במבט לאחור על תחנוניו של יוסף, כפי שנזכרים בהם האחים כשאר בם נקלעים בעצמם לצרה במצרים: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ.". וכבר נאמרו מספר הסברים רעיוניים וספרותיים מדוע חושפת התורה את תחנוניו של יוסף לאחיו רק כאן, כאשר ידו של יוסף על העליונה, והוא מתנכר ומתעמר באחיו הבאים לקנות אוכל במצרים - ולא בשעת מעשה, כאשר זעק לאחיו ממעמקי הבור כלפי מעלה.
בין כך ובין כך בולטת בעיני העובדה שיוסף איננו פונה לא-להיו בתפילה, בתחינה ובזעקה. לא התורה, לא הפרשנים ולא המדרשים השונים – איש אינו מזכיר תפילה של יוסף מתוך הבור. דווקא שם בעומק הכאב, האימה והשפלות, דווקא אז, ממעמקים - לא קראתיך. שם שמים הרי היה שגור על פיו יוסף, כך בבית פוטיפר, כך בבית האסורים, וכך לפני פרעה, הוא מזכיר שוב ושוב לעצמו ולסובבים אותו כי הצלחתו לא באה לו מידיו, אלא דווקא מא-להים. והנה באותם רגעים מכריעים של אבדן דרך, ייאוש ואזלת יד, אין אנו שומעים דבר על תחינתו של יוסף לה’, אין בכי, זעקתו נאלמה וגם תפילה אין לו.
נדמה, שישנם רגעים בהם הנפילה פוגשת את האדם בצורה כה מוחשית, כה מפתיעה ומייסרת, מבלי יכולת להגיב. הוא נזרק לעמקי הבור הפיזי והנפשי בתנופה כה חזקה, שתגובתו הראשונית מבוששת לבוא. האדם תופס עוד את עצמו מהלך בין הגבעות, הוגה בחלומותיו, פוגש עוברי אורח ומשוחח איתם, העולם כולו שופע אור וטוב מכל עבר – שהצניחה מאיגרא רמה לביראעמיקתא איננה מחלחלת לעמקי תודעתו. גם בעומק הבור הוא עדיין נדהם, עדיין לא מעכל – איננו רואה עצמו כמי שמסוגל לשטוח כפיו כלפי מעלה, להגיב בהתאמה. להבין שהוא כבר לא על במת העולם, שהוא נמצא בקרקעית. יש זמנים ומצבים בהם הדומייה, ההלם, והשתיקה הם השיקוף הנאמן ביותר למצבו של האדם. לבו אטום, ושפתיו נדמו ללא יכולת אפילו לשאת תפילה.
וייתכן כי השתיקה הרועמת הזו,
אותם רגעים, שעות וימים של אלם ודומיה
הם הקורעים את כל הרקיעים של מעלה,
עוד לפני שנתעשת, טרם נקרא אליך – עננו!
אחר כל זאת, יחד עם חיים ישראל ויואב יצחק אנחנו מתפללים
שיהיה לנו את הכח, גם במעמקים, לקרוא לה’.
ממעמקים
מילים: ספר תהילים
לחן: חיים ישראל
ממעמקים קראתיךה’,
ה’ שמע בקולי
תהיינה אוזניך קשובות
לקול תחנוני
אם עוונות תשמור י-ה
ה’ מי יעמוד,
כי עמך הסליחה
למען תיוורא.
