שיר לטבע ולארץ – ד”ת עם שיר (השירים) לפסח
מי שלא קורא את מגילת שיר השירים ביום שישי לפנות ערב, כבכל ליל שבת, הרי יקרא אותה בסיום ליל הסדר, ואם גם אז לא – הרי שבשבת-פסח בבוקר, קוראים במגילה. אצלנו כמנהג חלק מהאשכנזים אף יגדילו לעשות, יקראו מתוך מגילת קלף כשרה ויברכו: ”אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, על מקרא מגילה. שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.”. תוכנה של המגילה הנפלאה הזו, מרהיב ומרגש מצד אחד אך גם פרובלמטי ומביך מן העבר השני, שכן כך היא ממשיכה: ”יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ...
מי שלא קורא את מגילת שיר השירים ביום שישי לפנות ערב, כבכל ליל שבת, הרי יקרא אותה בסיום ליל הסדר, ואם גם אז לא – הרי שבשבת-פסח בבוקר, קוראים במגילה. אצלנו כמנהג חלק מהאשכנזים אף יגדילו לעשות, יקראו מתוך מגילת קלף כשרה ויברכו: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, על מקרא מגילה. שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.". תוכנה של המגילה הנפלאה הזו, מרהיב ומרגש מצד אחד אך גם פרובלמטי ומביך מן העבר השני, שכן כך היא ממשיכה: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּיטוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן". מגילה שאיך שלא נסובב אותה, היא בוודאי רומנטית וגם חושנית, גופנית, מינית. האמנם כניסוח אחד הפרשנים, ’היה לב שלמה לדברי חשק ואהבת נשים’ (חלילה)?. המגילהמדברת על אהבה בתיאורים נפלאים וציוריים, אבל איכשהואקצת קשה לראות איך מחברים בינם לבין בית הכנסת, לבין הקדושה והטהרה שאליה אנו שואפים להגיע בחג הפסח, בליל הסדר, לאווירת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו".
במסורת עם ישראל לא רואים כידוע בשיר השירים, ביטוי לאהבה רומנטית גרידא, כי אם משל לאהבהנשגבת יותר, שהרומנטיקה והחושניות הם רק מבוא אליה: יש יאמרו הקשר בין הקב"ה ורעייתו, הלא היא אנו, עם ישראל. ויש שראו במגילה משל ליחסי הרוח והחומר, או לקשר שראוי שיהיה בין כל איש ואשה לבין א-להים, וכדברי הרמב"ם המפורסמים: "שֶׁיֶּאֱהַב אֶת ה’ אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה רַבָּה עַזָּה עַד מְאוֹד, עַד שֶׁתְּהֶא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה’ וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד. כְּאֵלּוּ חוֹלֵי הָאַהֲבָה שְׁאֵין דַּעְתָּם פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה[...] וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר דֶּרֶךְ מָשָׁל: ’כִּיחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי’,וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה".(הלכות תשובה, פרק י’).
חזקו עלינו דבריו של ר’ עקיבא: "שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶש, וְשִׁיר הַשִּׁירִים - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". (משנה ידיים, פרק ג’)
אציין כי רוב פרשני המגילה, אף שנטו ברובם לראות בה: "כעין משל אהוב ואהובה", "דימה אהבת הבורא ואהבת כנסת ישראל לאהבת אהוב ואהובה, שאין אהבה גדולה ממנה". כדברי ר’ ישעיהו מטראני. הרי שלא נמנעו מלפרש ולפרט את המשל עצמו ועניינו.לדוגמא, את הפסוק: "נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים", מפרש רש"י כך: "שורות נזמי אזן ומצחת זהב; ענקי זהב ומרגליות חרוזות בפתילי זהב של ביזת הים". ואם כן יש כאן מגוון תכשיטים, אותם העניק ה’ לבני ישראל, משלל המצרים שטבעו בים.[1]אם נתבונן רגע בפירוש זה, נראה שאף שהוא מוציא מפשוטו את הפסוק, העוסק באמירה של אוהב לאהובתו על יופיה ויפי תכשיטיה – וממקם אותו בהקשר היסטורי, ובקשר בין העם לקב"ה - הרי שעדיין היופי המדובר, הוא אותו יופי עצמו. בני ישראל זכו מידי ה’, להתקשט בתכשיטים יפים ומרשימים, ועל ידי כך: נָאווּ לחייהם וצווארם. הקשר בין א-להים ובין בני האדם יגיע בסוף תמיד אל המימד הפיזי, האסתטי. זו השפה היחידה שאותה אנו מבינים, ועל כן לא רק התורה מדברת בלשון בני אדם, אלא אף א-להים בעצמו מביע את אהבתו אלינו בשפה הגופנית, החושית, שהיא היחידה שאותה אנו מסוגלים להבין.
***
זכרונות ימי התיכון שלי, בעיקר בימי הקיץ בקיבוץ, צרובים בתודעה של טבע, מוצפים אור, ומגע בלתי אמצעי באדמה, במים, בגידולי השדה. אחת העבודות אותן עשיתי הייתה להשגיח על המיזרה שהיה ממוקם בתחתית האסם של הקיבוץ. מדובר במכונה שהייתה מעבירה את הגרעינים שנקצרו במערכת של נפות – על מנת שיצאו נקיים מכל סוגי הפסולת שהתערבה בהם במהלך הקציר.[2]אחת לכמה דקות היה צריך לפנות פסולת משם לכאן, לנקות קצת עם ברז אוויר, לפתוח או לסגור שסתום, להפעיל או לכבות איזה כפתור וכן הלאה. ברוב הזמן היה עלי להשגיח שלא תקרה תקלה. בין פעולה לפעולה הייתי משתרע אפוא על ערמת גרעיני החיטה הזהובים, או על הצהובים של השעורה, ולעיתים היו אלו גרגירי החומוס החומים. הרעש המונוטוני של המיזרה שימש הד למחשבותי שנדדו לעולמות שונים ומגוונים, והמצע הדוקר והרך כאחד של הגרעינים נעם לי. מי יודע כמה הגיגים ורעיונות המלווים אותי לאורך חיי, נבטו על גבי אותה מצע קסום וזהוב.כך שכבתי לי, עד שערמת החיטים התקטנה לאיטה ונבלעה בתוך הבור, בדרכה למעלית שהעלתה אותה למיזרה, ומשם לתא האיחסון במרומי האסם הגבוה.
***
שיר השירים היא מגילה של ארץ ישראל. האוהבים נודדים בין שווקי ורחובות ירושלים לכרמי עין גדי, זיכרונותיהם ואוסף הדימויים שלהם כוללים את הכרמל, את ראש שניר והחרמון, את פרחי השרון והעמקים. האהובה מתוארת כזו שעולה מן המדבר וגולשת מן הגלעד, כמו במסע של שביל ישראל הנודד מתרצה שבהרי השומרון ועד מרומי הלבנון, צופה פני דמשק. מה רבים הצמחים במגילה: תפוח ואגוז, כרמי גפנים ופרדס רימונים, תאנה ותמר.מור וקינמון ועוד מגוון של בשמים, אף צמחי נוי מעצי הארזים הגבוהים ועד לשיחי השושנים. ובעלי החיים, כמובן מצויים בה לרוב: הצאן, העיזים והרחלים, חיות השדה כגון השועלים, הצבאים, האיילות והעופרים, ואף לא נפקד מקומן של חיות הטרף שהסתובבו כאן בארץ עד זמן לא רב: "מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים." מהו הלוקיישן של המגילה, באילו מקומות מתרחשת העלילה? גם כאן אנו שבים לטבע: לכפרים, למשכנות הרועים, לכרמים, לערוגות הבושם ולגנים. מקומות הצורכים כמובן מים ובשל כך מתוארים: מעין גנים, באר מים חיים, איבי הנחל, וברכות הרחצה. וכן מקומות פראיים יותר כאהלי קדר, העלייה מן המדבר, חגווי הסלע, הרי בתר, וסיום המגילה על הרי בשמים.
כמה שונה האווירה של המגילה מחיי היום-יום המודרניים שלנו. אנחנו גרים באותה הארץ, על אותה פיסת קרקע ובכל זאת מצויים בעולם שונה לחלוטין. תימרות העשן מן המדבר אינם צורבים את עיננו, וניחוחות המור והלבונה מגיעים אלינו רק אחרי זיקוק ועיבוד בבקבוקונים עם תג מחיר. דומני שהרגשות העזים והמטלטלים שמופיעים במגילה, קשורים קשר הדוק לסביבה של הטבע והחקלאות המקיפים את זוג האוהבים. המגילה מנסה לסחוף אותנו לסערה חושנית ונפשית: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַללִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַלזְרוֹעֶךָ, כִּיעַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה". אך לא ניתן להגיע את מימוש האהבה הזו, ללא שנצעד במשעולים מלאי החיוניות, החספוס של ההוויה. יש לבוא במגע ישיר עם הטבע, על עסיס הדבש והחלב שבו, כמו עם צריבות השמש וייללות השועלים המחבלים בכרמים. נדרש מאיתנו לצלול אל עומק המשל הקונקרטי, על כל רבדיו, כדי להיות מסוגלים להמריא מתוכו אל הגובה הנשגב של הנמשל, הרמוז כבר בכתוב, בנוגע לאותה אהבה עזה: "רְשָׁפֶיהָ, רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ-ה." באותו איזכור אחד ויחיד של שם ה’ במגילה.
באלפי שנים של גלות, של ריחוק מארצנו, מהווייתינו האישית והלאומית, יכלו אבותינו לראות את "כרמי עין גדי" רק כמשחק מילים מתוחכם:"יעקב, שנכנס בכרום פניו, מתפחד בהכלמו אצל אביו. ולבש בגדי גדי עזים ונטל הברכות שהן עין עולם". ערמת החיטים הפכה ברבות השנים לדימוי לתלמידי החכמים העוסקים בתורה. אבל אנו, שבחסדי ה’ עלינו בשמחה לארצנו וניטענו בגבולנו, אנו שצולליםכפשוטו במעיינות הגנים שבעין גדי, שמטיילים עם תרמיל ומקל בין משכנות הרועים ואהלי קדר מן המדבר, דרך מגדל דוד ועד שניר וחרמון. רשאים ומצווים להבין את המגילה כמות שהיא, את המשל ואת הנמשל שבה. להשקיע את גופנו ונפשנו בערמת חיטים זהובה. בבטן של אהובה. "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים".
ר’ עקיבא, שהוזכר קודם
שכב כידוע לישון עם אשתו אהובתו רחל בגורן,
על ערמת קש של חיטים,
והיה מוציא את אניצי הקש מבין שערותיה בבוקר.
הנה לנו,בלי ספק, מגדולי חכמי ישראל של כל הדורות,
חש את ערמת החיטים כפשוטה, על מנעמיה ודקירותיה.
רגיש לגוף של אשתו ולצרכיה הפיזים.
יוצא ממשכנות הרועים להעמיד אלפי, אלפי תלמידים.
מחבר בחייו ובמותו, אהבת אשה, אהבת חבר, ואהבת א-להים.
רק הוא שיכול ללמד עד כמה "עזה כמוות אהבה":
ואהבת לרעך כמוך,
ואהבת את ה’ א-להיך בכל נפשך.
שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶש,
וְשִׁיר הַשִּׁירִים - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
***
הפזמון העברי העריץ את מגילת שיר השירים, יהא הפירוש אשר ניתן לה אשר יהא. מביאליק (קומי צאי) דרך מאיר אריאל (שיר גנוב) ועד עידן רייכל (הנך יפה).ועוד רבים רבים, שאבו מרוחה וממליצותיה לתוך שיריהם. כאן אביא שיר של יהורם טהרלב, שלא נשען על מילות שיר השירים אבל ברוח המגילה, משווה בין אהבת הארץ לאהבת גבר ואשה. אתה לי ארץ, הלחינה נורית הירש, כלת פרס ישראל, ומבצעת בקלילות אופיינית, זמרת השנה במצעדי כיתה ה’ שלנו (1984), ירדנה ארזי כמובן
[1] על אותה "ביזת הים", אומרים המדרשים שהייתה רבה כל כך, שהייתה רבה יותר בכמות ובאיכות מאשר "ביזת מצרים", כלומר הרכוש שקיבלו ישראל ב’השאלה’ מהמצרים, לפני יציאתם משם.
[2]כיום, הקומביינים הקוצרים את החיטה השתכללו כל כך, שהם בעצמם מנפים את החיטה ברמה גבוהה, תוך כדי הקציר. והמיזרה יצא מכלל שימוש.
מילים: יהורם טהרלב
לחן: נורית הירש.
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן,
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין.
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה,
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה.
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי.
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי.
תן לי זמן, הושט לי יד,
עד נגלה ביחד את הארץ.
אני יודעת עוד רבה הדרך,
אך שורשיך כבר בתוך תוכי.
אני מוצאת במסתרי החורש
פינות בן לא דרכה עוד אהבה
ובצילן אפול מוכת סחרחורת,
הזאת הארץ הטובה?
אני יודעת עד ימי יתמו
לא, לא אבואה עד עמקי ליבך,
אך מה יפה הדרך בה השארתי
את פסיעותי שלי על אדמתך.
אני יודעת עוד רבה הדרך...