רכוסים - ביקורת על ספרה של גלי רביץ
האמרה הידועה: ”הגדולה של שירה היא להגיד הרבה במעט מילים”, מתבטאת בצורה מופתית בספר השירים החדש של המשוררת גלי רביץ- ”רכוסים”. זה הוא ספרה השני של גלי, כאשר בשנת 2019 הוציא לאור את ספרה הראשון (”נועזנו”).
ספרה כולל ארבעה רבדים. פתיחתו, הנקראת: "מה הם החיים אם לא הרהור מתמשך", מאפשרת לקורא לחבור אל עולם רגשותיה ההפכפכים, וכן גם לחוסן הנפשי והתובנות אותן פיתחה שהן כווידוי התבגרות מול הקורא ("התביישתי בכפות רגליי בצעירותי הן נראו לי גדולות לא נשיות עוד לא ידעתי דבר על הצעדים הרבים שאפסע...כעת שנשחקו עקבי וכאבו עצמותי אני יודעת שרגל טובה ויפה סודה בדרך שעשתה", "אל תשכח את מידת הצניעות אין צורך להזכיר לבריות את חסרונותיהם התחבר אל אחרים בגובה העיניים בגובה הלב בגובה הממוצע של פגמיך..."). את פרק השירים הראשון חותמת בקובץ הגיגים ארס פואטיים, המעידים לא בכדי, על קשרי עבותות בינה לבין עולם הכתיבה וכן בינה לבין קהל קוראיה ("אני הר געש רדום עד שעולה בי שיר", "כל שיר צריך מרפסת ושמלה מתבדרת ב ר ו ח – שיראו לו").
קובץ שיריה השני- "את כל כך כאן כשאינך", מציג את מארג היחסים המורכב בינה לבין אמה, שאובחנה ונפטרה ממחלת הסרטן . קובץ שירים זה הזכיר לי באופן מסויים את ספרו של יהונתן גפן "אמא יקרה". בשני הנרטיבים מציגים הדוברים את כאב יחסיהם עם אימם וכן לבסוף את היכולת לסלוח ולהשלים עם חטטי ילדותם ("אני לא מבינה את כל שפות האהבה- שלך קשה במיוחד", "הייתי יתומה בחייך ובלכתך במפתיע, מצאתי אמא").
קובץ שיריה השלישי- "יום נולד לתוך נשיקותיו החסרות", כולל שירי אהבה מכמירי לב למושא אהבתה. אהובה שאינה נוכח עוד בחייה, מתגלה באמצעות מילותיה כאדם ששימש חבר ורע ("עננות הנשמה יוצרת בנו רעות טובה") ואף גלגל הצלה ומקור חיים ("רוצה לכתוב את המרחק המדויק בין אהבתי לאהבתך בין אפשר לאי אפשר רוצה לכתוב את הרגעים המתוקים שהופכים לי את הקרביים כשאינך אני רוצה לכתוב הכל בתיקון קל שיאפשר לי חיים"). אהבה שיכולה להציל אך גם להוביל להרס פנימי ("באהבה אתה יכול להיות הכל- הרופא התרופה והמחלה"). אהבה שלא מורכבת מרשימת מכולת ("פעמים רבות הבנו אבל- זה לא היה זה ועכשיו יש הרבה "אבל" אבל זה זה זה") או מקשרי ממסד ("לאהבה הזאת יש סיבות אינספור לא להתקיים- אין לה בית גם לא טבעת אבל יש לה קשרים רבים שקשה להתיר"), שהיא ככלי שביר שיש לשמרו בשניים ("אהבה יש להחזיק בארבע ידיים שתיים לא מספיקות לכלי ש ב י ר ").
קובץ שיריה האחרון, "צריך להיוולד לילדים הנכונים", מציג פן נוסף באישיותה כאמא ואולי לא במקרה מקביל במבנה כיאסטי לפרק השירים השני שמוקדש לאימה. הקבלה זו מאפשרת הן לדוברת והן לקורא, לראות בהיותה אמא חוויה של לידה פנימית מחודשת, וקבלת הזדמנות נוספת "יקרה מפז", כדבריה, להיות לילדיה האם שלא הייתה לה, ובכך גם לאפשר בה צוהר אמיתי להשלמה וסליחה.