סדר פסח בצבא הינו מיוחד במינו. אומנם את הסדיר איך שהוא עברתי בלי החובה לשהות בבסיס בליל הסדר ,אך דווקא לאחר מכן התנדבתי פעמיים לערוך סדר בבסיס צבאי .הראשון מהם זכור לי שרוב החיילים היו בני העדה הדרוזית שנהנו מהאווירה והשתתפו בקריאת ההגדה.
פעם שנייה היה זה בבסיס ליד צומת גולני . היה זה בשנת תשנ"ב (1992). שנה אחרי שהגענו משליחות וחשתי צורך להזדהות עם הבן שלנו שבאותו פסח היה אמור לשהות בבה"ד 1 בעיצומו של קורס קצינים. כדי לפצות את בני המשפחה הזמנו מוקדם מקום בבית הארחה באילת ואף שילמנו מקדמה. לשמחתנו החייל הפתיע והגיע בערב החג ומכיוון שלא יכולנו לבטל את השתתפותנו בבסיס הצבאי הצטרף עם אחיותיו לשהות בחופשתו בבסיס הצבאי.
הארוחה עברה בשלום. האכל היה טעים והחברה שיתפו פעולה ושרנו עד שעה מאוחרת. עם עלייתנו למיטות לשינה החל בני להתלונן על כאבי בטן עזים. בתחילה סברנו שמא היה זה בגלל המצות הצבאיות . כל הלילה התגלגל על משכבו והתלונן על כאבי בטן לא ברורים. הבנות –האחיות שלו, גיחכו שלהן זה קורה כל חודש ולא עושות מזה עניין.
למחרת בבקר ניגשתי למרפאה הצבאית, וסיפרתי לו על כאביו של הבן והחובש התורן סרב לתת לי כדור לשיכוך כאבים מבלי לראות אותו תחילה.
בקושי רב הצלחתי להקימו ולהובילו למרפאה תוך כדי גניחות רבות. שוב החובש טען שאינו יכול לתת לו כדורים מבלי לדעת את הסיבה לכאבים וצריך להמתין לרופא שלא היה עדיין בבסיס. הזמן עבר בעצלתיים והדאגות החלו לעלות תוך המתנה למוצאי החג. הזדרזנו לשוב לביתנו שבקרית אתא. תוך כדי נסיעה הבהרתי לאשתי שאני מוריד אותן בבית וממהר לחדר מיון ברמב"ם. למה לא תמתין עד מחר? נשאלתי. "לא יודע המצב לא מוצא חן בעיני בדרך כלל בנינו לא כזה מפונק" השבתי.
בשעת לילה מאוחרת ניגשנו לחדר המיון ומיד לאחר בדיקה קצרה נשלח לחדר ניתוח דחוף כי הרופא חש שיש חשש לדלקת בתוספתן (הידוע כפנדיציט) ,לאחר הניתוח הובהר לי שאם היינו מאחרים חצי שעה התוצאה לא הייתה נעימה. כמובן שהתוכניות לנסיעה לאילת התבטלו .(התקשרתי לבית הארחה ושמחו לשלוח לנו החזר כי היו להם דורשים רבים במחיר גבוה יותר)
מיד הוא קיבל טיפול אישי של ר"מ 2 ולאחר התאוששות חזר למסלולו וגם סיים בהצלחה את הקורס.
חג שמח
