חֲרָדָה ומשמעותה - דת עם שיר לפרשת תולדות

 

  הרגשות השליליים בקרבנו אינם אהובים, בלשון המעטה.  אנו נוטים לדחות אותם מעלינו, לדחוק  לפינה. גם כאשר הם מופיעים, בדרך כלל איננו מקבלים אותם כחלק ממופעי האישיות שלנו, אלא מתעלמים מהם, מאשימים בהם את הסביבה, את הילד הרע, היצר הרע או השד יודע מה. לא ייפלא שגם בקראנו את סיפורי המקרא, ובהתבוננות על גיבוריו, איננו נותנים דעתנו לרגשות שליליים: שנאה, קנאה, יאוש וחרדה הם לא המידות והלקחים שאותם אנו בוחרים להדגיש ולהאיר בפרשת השבוע, כביכול אם נתעלם מהם הם פשוט יעלמו מאליהם. אלא שבתורה, כך מסתבר, הם קיימים גם קיימים, כמו גם כמובן - בחיים עצמם.

פרשת תולדות ממחישה זאת היטב: בתחילתה ישנו חוסר האונים והייאוש של רבקה ההריונית: וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; בסופה נאמר בפירוש: וַיִּשְׂטֹםעֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב, ובאמצעה נשות עשו, "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". גם פרשת יחסי יצחק עם שכניו בנגב, מלאים ברגשות עזים ושליליים:  וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. והנה, כולנו מכירים את שכונת מאה שערים, קיבוץ בארות יצחק, הערים רחובות, ובאר-שבע - אשר נקראים על שם אותם סיפורים של יצחק שלמרות כל הקשיים הגיע לפיוס מסויים עם הסובבים. ’משום מה’ אין שום מקום בארץ שנקרא על שם המריבות הרבות והקשות שקדמו להשכנת השלום. יצחק עצמו לעומת זאת, העניק שם לחלק מבארותיו ממש כך: וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. התורה איפוא, וגיבוריה עצמם, רואים ברגשות השלילים חלק ממרקם  החיים שאין להתעלם ממנו.

***

אחר שהבנו זאת נפנה לרגש החרדה, המופיע בפרשתנו, לראשונה במקרא, וננסה לתהות על פשרו. נכניס את הקוראים בקצרה לעלילה: יעקב, צעיר התאומים, קונה מעשו את הבכורה, ללא ידיעת ההורים. יצחק שהתעוור בזקנותו, אוהב את עשו - ומצווה עליו ללכת לשדה לצוד ולהכין לו מטעמים, כדי שיברך אותו כבן בכור. רבקה, שאהבה דווקא את יעקב - מערימה על בעלה ושולחת את יעקב להתברך אצל יצחק עם מטעמים שהיא הכינה בזריזות, כאשר היא עוטה עליו תחפושת של בגדי עשו ועורות המדמים את גופו השעיר של עשו. למרות חששות יעקב, הוא אוזר אומץ לומר בקול רועד לאביו: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ... קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". ועל אף שיצחק מבחין בקולו השונה של יעקב, ואף ממשש אותו - התרגיל מצליח, יעקב מקבל מאביו את ברכות השפע הכלכלי והשררה השלטונית שהיו מיועדות לאחיו עשו, וכאן אנחנו נכנסים ממש לתמונה: "וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו, וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו, וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹבַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ." להזכירכם, עיניו של יצחק כהו מזוקן, וכדרכם של עיוורים עליו להסתמך בעיקר על השמיעה, והוא מנסה לברר מדוע מביא לו "בנו" עוד פעם ’ציד’, ומבקש ממנו שוב ברכה:

"וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִי מִי-אָתָּה?
וַיֹּאמֶר: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו…".
***

בנקודת שיא זו, נעשה רגע הפסקה כדי לעשות טיול קצר אחרי משמעותה של החרדה המקראית. יוסף עושה תרגיל לאחיו ומטמין בשקיהם את הכסף ששילמו עבור האוכל, ואכן: וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ ... וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי, … וַיֵּצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיולֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים, לָנוּ!". יהונתן בן שאול ונושא כליו הפתיעו לבדם את מוצב פלישתים במכמש, מה שגרם לפאניקה המונית: וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה, וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית, חָרְדוּ גַּם הֵמָּה, וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. החרדה מופיעה כתיאור מעצים במעמד הר סיני, קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר; וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. ... וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. עלי הכהן בעת המלחמה בפלישתים: הָיָה לִבּוֹ חָרֵד, עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. ובדומה לכך שאול, ערב הקרב בגלבוע, לבו מנבא רעות: וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. כאשר שומעים במחנה המורדים של אדוניהו שדוד המלך בחר בשלמה: וַיֶּחֶרְדוּ,וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים… וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּו. ורות המואבייה עושה תרגיל התנגנבות יחידים לבועז בגורן: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.

החרדה מבטאת איפוא, הפתעה מחד, ומצב של בלבול, מבוכה וחוסר אונים מאידך. ברגע אחד היה האדם שלו ובטוח בעצמו, הוביל את המהלכים, שלט בהם וניווט אותם כפי ראות עיניו - ומיד לאחר מכן, מתהפכת הקערה על פיה, ממש לנגד עיניו, או במקרה שלנו - למשמע אוזניו,- וכל תמונת המציאות שטרח ובנה לעצמו, הופכת ברגע לכאוס אחד גדול, לתהום מציפה ומאיימת:  

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד!
כמה הולם הוא אם כן, מדרשו של רש"י על אתר: ראה גיהנם פתוחה מתחתיו!

ישנם מצבים שחרדה שכזו תוביל לייאוש ואבדן דרך, כמו עלי הצונח מן הכסא ושובר את מפרקתו, שאול השוקע בהזיות בעלת האוב, ואדוניהו וסיעתו הנמלטים על נפשם מפחד נקמת דוד. אך יש ודווקא החרדה עשויה למנף תהליכים של שידוד מערכות חיובי והתחדשות מבורכת: אחי יוסף מתחילים להרהר בתשובה, בועז לא ישקוט, עד שיצליח בתהליך מורכב באותו יום עצמו לשאת את רות לאשה, ובני ישראל יוצאים לקראת הא-להים ומקבלים תורה בהר סיני.

***
אצלנו, על כל פנים, ממשיך יצחק וממלמל ספק לעשו, ספק לעצמו: "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי, וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה." ברגע אחד חש יצחק, כי כל השנים הללו בהן קירב את עשו, היו טעות אחת גדולה. הוא יכול לשקוע בייאוש וליפול לתהומות הגיהינום הרובצת למרגלותיו, יחד עם בנו בכורו עשו. אך נראה שדווקא החרדה הגדולה, ההתמודדות עימה וההפנמה של המשמעות האיומה שלה - מביאות אותו לחרטה גמורה ולהחלטה דרמטית ומהפכנית.

יעקב השיג אמנם את הברכות במרמה, אך יצחק חש היטב, בעשר אצבעותיו שנחו על תלתלי יעקב לפני דקות ספורות, ובמלוא הוויתו האבהית - כי הברכות הנשגבות חלו על ראשו של צעיר הבנים, הגיעו לו לחלוטין וחלחלו עד עמקי נשמתו בדין ובצדק. על כן הוא חוזר ומאשרר אותן באזני עשו ההמום והפגוע בשלוש מילים קריטיות: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. קואליציה נדירה של פרשנים מעניקה למילים אלו את המשמעות שיצק יצחק לתהומות חרדתו: ’הסכים וברכו מדעתו’, אומר רש"י, ’עתה אני מקיים לו הברכה’, בלשון רד"ק. התנהגותו העדינה של יעקב, וכן תמיכת אמו רבקה, הם ששיכנעו, לפי רשב"ם, את יצחק שהברכות מגיעות ליעקב, והרמב"ן לא מסתפק בכך וקובע מפורשות: "כי מאז שברך אותו, ידע [יצחק] ברוח הקודש, שחלה ברכתו עליו".

כך מסביר בהמשך יצחק לעשו שאת הנעשה אין להשיב:"הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ [ליעקב] לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו". ובסוף הפרשה ניתן החותם הסופי: "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ", הפעם במודע ובגילוי פנים, הוא מאציל את הגדולה בברכות, המשך מסורת בית אבא: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ".

***

התורה מפגישה אותנו בצורה גלויה וחריפה עם החרדה הגדולה של יצחק,
ודרכה מדריכה אותנו שניתן לעיתים לקבל את החרדה ככלי להתבוננות מחודשת.
מנוע לשידוד מערכות פנימי, שעשוי לעלות אותנו על דרך חדשה, להוציא אותנו מהאדישות,
להחריד אותנו מרבצנו כמו שאומרים - ולאפשר לנו להתבונן למציאות ההולמת בנו בעיניים:
להכריז כמו רוח הקודש נחה גם עלינו:  גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

לרשימות נוספות של הכותב וליצירת קשר: https://efraimoren.blogspot.com/
efraim.oren@gmail.com
***

שלום חנוך בשיר קשה ורחוק מלהיות אופטימי. ואפילו בו, מבין השיטין של ה’חרדה המחלחלת עמוק’ לנוכח פנים אפלות של המציאות הישראלית, עולה כמיהה למשמעות, למשהו שמעבר: "אתה קראת לי"? מה כל אחד מאיתנו אם לא, ’רק בן אדם ששמח לחיות’.
משתוקק, כמליצה המקראית השגורה: לשכב באין מחריד.  

רק בנאדם - שלום חנוך