חיפוש
 
לדף הבית >>     הורסקופ >>

אֶל הַמָּקוֹם,שָׁמָּה–ד”ת עם שיר לפרשת ראה תשע”ט

 

שנים חלפו, חדר האוכל נסגר, הקיבוץ הופרט, ועדיין מצאתי את עצמי מתקשה לשוב לביתי בתום יום העבודה או הלימודים, בלי לקפוץ למשרדים, לתיבות הדואר, לחדר האוכל. להגיע אל המקום, לחוש את הדופק היישובי הפועם.

 

אולי הגעתי כבר לגיל שבו כל דבר מן הילדות מצטייר בהילה נוסטלגית מתקתקה, ובכל זאת בבואי לדבר על מושג "הַמָּקוֹם", אינני יכול אלא להיזכר בימי הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים, אז היה ברור שחדר האוכל, הוא הוא הַמָּקוֹם, בהא הידיעה. לא עבר יום שלא היינו בו, וגם אם לא באנו לאכול, באנו להתעדכן במה שקורה, בחדשות הקיבוציות, בנעשה בענפי המשק השונים בטיפוסים המגוונים שהסתובבו אצלנו: מתנדבים, ש"ש, אולפן ועוד. בלובי למטה היינו מתעדכנים בחדשות דרך כמה עותקי עיתון ’מעריב’ (היה מבוגר שסנט בנו קבוע להזדרז לתפילה באומרו: מעריב לפני מנחה?!). ב’אספקה קטנה’קנינו חטיף או שתייה מתוקה, בלוח המודעות קראנו את השיבוץ שלנו בסידור העבודה ושאר ידיעות קיבוציות, ובלי הצצה בתיבת הדואר לא היינו מעיזים לחזור הביתה בערבו של יום.

שנים חלפו, חדר האוכל נסגר, הקיבוץ הופרט, ועדיין מצאתי את עצמי מתקשה לשוב לביתי בתום יום העבודה או הלימודים, בלי לקפוץ למשרדים, לתיבות הדואר, לחדר האוכל. להגיע אל המקום, לחוש את הדופק היישובי הפועם.

***

פרשת עקב שקראנו שבוע שעבר מסתיימת בהתרחבות, בהתפשטות ללא גבול: "כָּלהַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּףרַגְלְכֶם בּוֹלָכֶם יִהְיֶה". ואילו פרשתנו, ראה,פותחת בצמצום, בהגדרת לוקיישן ספציפי: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁריִבְחַר ה’אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּלאֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם"; "וְהָלַכְתָּ אֶלהַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ"; כִּי אִםאֶלהַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַרה’אֱ-לֹהֵיכֶם, מִכָּלשִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶתשְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה". וכן על זה הדרך שוב ושוב: את הקרבנות יש להביא אל המקום, גם המעשר, שבספר במדבר (י"ח, יא) נכתב:"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָלמָקוֹם", הנה אצלנו מזהירים בפירוש: "לֹאתוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ ... כִּי אִםלִפְנֵי ה’אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ".

אבל לא רק ענייני קרבנות למיניהם קשורים ל’מקום’. שמחת החגים צריכה להתקיים דווקא שם: "שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹגלה’אֱ-לֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁריִבְחַר ה’". בפרשה הבאה, שופטים, נאמר שבכל מקרה של סכסוך משפטי לא פתור: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָאֶלהַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ". מעמד ’הקהל’, כנס פומבי של לימוד, אחת לשבע שנים מתקיים אליבא דפרשת וילך: "בְּבוֹא כָליִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶתפְּנֵי ה’אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר - תִּקְרָא אֶתהַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּליִשְׂרָאֵלבְּאָזְנֵיהֶם". ובכלל, התחושה העולה מן הספר כולו ובמיוחד מפרשתנו, שעניינו של המקום מקיף את כל תחומי החיים. שמה, ורק שמה, ניתן לעמוד לפני ה’, לחוש בשכינתו, לעבוד אותו וללמוד את תורתו. עד שנאמר בפירוש הפסוק המכליל בפרשתנו: "כִּי אִםבַּמָּקוֹם אֲשֶׁריִבְחַר ה’, בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ...וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךּ".

בתמונה: מרכז תרבות ורוח, המגדיר את ה’מקום’
דווקא בבירה החילונית: תל אביב

אף הקב"ה עצמו, באופן מפתיע, נקראהחל מתקופת המשנה והתלמוד פעמים רבות: הַמָּקוֹם. כמו שנאמר בהגדה של פסח: "ברוך המקום ברוך הוא", ובמשנה יומא מצוי הביטוי השגור: ’מצוות שבין אדם למקום’. ואולי כוונת שם זה להצביע על כך שהקשר שלנו אל הנשגב והאינסופי אפשרי דווקא מתוך חיבור אל"הַמָּקוֹם אֲשֶׁריִבְחַר ה’אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹשָׁם".

***

ובחזרה למציאות ימינו, האמנם יש ביכולתנו ליצור "מקום" של השראה, של התבוננות רוחנית, של קשר חברתי איש לרעהו, מקום של חסד ושמחה, מקום של שיתוף, לימוד ועבודת הא-ל? בתי הכנסת שלנו, אכן משמשים באופן חלקי, מקום שכזה –אף שלעיתים איבדו מתוך שגרת התפילות המוקפדת את היכולת להפוך למקום השראה וחיבור מרומיים. ומהו ’המקום’ של הציבור שאיננו שותף לתפילות על בסיס קבוע? אולי זהו מועדון ריקודים, בילוי והופעות נחשק, או שמא בית קפה, בו מתכנסים לפרלמנט סוער של החלפת דעות ומחשבות, בבקרים של ימי חולין וחופשות. ואולי דווקא מקום העבודה – אצל אותםהמשקיעים את מחשבותיהם, רעיונותיהם ומרצם דווקא שמה, זהו עבורם ה’מקום’.

המשך... / אֶלהַמָּקוֹם, שָׁמָּה –ד"ת עם שיר לפרשת ראה תשע"ט

לאחרונה נקלעתילבית כנסת ’ישורון’ בירושלים.שמה, בחדר הצדדי, למדתי שלוש שנים במסגרת ’בית מורשה’, עד שהחלפנו כתובת, וגם שם המשכתי כמה שנים, עולה יום או יומיים בשבוע לפקוד את ’המקום’, עד שבית המדרשעצמו נסגר. שהרי לכל אחד מאיתנו יש מקום כזה, בו חלפו עליו שנים אינטנסיביות של העמקה, של התבוננות. הבטתי בקירות, בחדרון העשוי בצורה קמורה ומעוגלת, בו שקענו בוויכוחים סוערים לפני שני עשורים, במטבחון הקטן, בו ניהלנו שיחות נפש עדינות ומרגשות. האמנם מסוגלים אנו לשמור על קשר אל רעיון נשגב, אל אווירה מפרה ויצירתית, גם במצבנו, כאשר "יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה’."? האם הבמה הוירטואלית, הרשתות החברתיות הפעילות והסוערות, עשוייה להחליף את הצורך במקום פיזי, ממשי?

***

נשארתי עם סימני שאלה יותר מאשר תשובות
אבל גם עם אתגר עבורנו, למצוא את אותו ’מקום’
או מקומות, של קירבה, של חיבור
בין אדם לחברו ובין אדם ל"מקום".

**

אסיים בהתייחסות לשיר המצורף
’יש מקום’ של עמוס אטינגר
המוכר בלחנו של דובי זלצר, ובביצוע האלמותי
של יהורם גאון, מתוך הסרט המוזיקלי ’קזבלן’ (1973)
***
השיר מדבר בגעגועים על ’מקום’ מעבר לים
המשורר חי בארץ ישראל, במזרח,
וליבו הומה לבית הוריו שננטש, בסוף מערב.
אך המקום ננטש – משום שהאב, קהילתו ועמו
שחיו במג’רב – נשאו עיניהם וליבם – אל המזרח
ולבסוף עלו לפה, לארץ חמדת אבות.
ובלשון השיר:
"הבית שם, אחרי הים 
את העיניים של אבי שם לא אשכח 
איך מביט, מביט אל המזרח"
לפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה.
אל ’מקום’ אחר, קדום יותר – המקום אשר יבחר ה’.

***

אכן חז"ל הבחינו בין מעשר ראשון, הניתן ללוי והוא הנאכל בכל מקום, ואילו בפרשתנו מדובר – אליבא דתורה שבעל-פה - על מעשר אחר, מעשר שני שמו, שנאכל על ידי הבעלים, אבל דווקא בירושלים. לגבי בכור, קיימת בעייה דומה, כי בספר במדבר הוא ניתן לכהנים, ואצלנו נראה שהבעלים אוכלים אותו בירושלים. הפתרון של חז"ל הוא שמה שנאמר אצלנו: כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָרתַּקְדִּישׁ לה’... לִפְנֵי ה’אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ ... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁרִ יבְחַר ה’, אַתָּה וּבֵיתֶךָ" – מדובר רק על משפחות הכהנים שמותר להם לאכול מן הבכור שהועלה כקרבן.
כך או כך- התורה בחרה דווקא אצלנו, בספר דברים ולא בחומשים אחרים, להדגיש שוב ושוב את הרעיון של המקום הנבחר וחשיבותו.

 
 
 
 
ורום המומחים  של mcity

ורום המומחים של mcity

יולי לב

יולי לב

 

 

 

 

כל מה שקורה בעיר באנר הדר

 

מדורים