סיפור לשבת הגדול
קריאת האגדה והתרגום לאנגלית התנהלו באיטיות כפי שהבטחתי לאיילין שר שהייתה מנהלת בית הספר היהודי, שזו הזדמנות לספר לדור הצעיר את ההיסטוריה שלנו.האורחים הרבו בשאלות והשוואות למסורות במשפחותיהם.
הבטחות צריך לקיים. כך חינכו אותנו , ולכן אני ממשיך את סיפורו של יוסף היהודי שפגשתי באי הדרומי בניוזילנד. (בהמשך לסיפור שכתבתי לפרשת "וישב".)/ לקראת חג הפסח , הזמנתי את Josef היהודי הבודד מהאי הדרומי אלינו . יחד עימו היו משפחתSher מדרום אפריקה. ועוד ישראלי מטייל מזדמן.
ריאת האגדה והתרגום לאנגלית התנהלו באיטיות כפי שהבטחתי לאיילין שר שהייתה מנהלת בית הספר היהודי, שזו הזדמנות לספר לדור הצעיר את ההיסטוריה שלנו.האורחים הרבו בשאלות והשוואות למסורות במשפחותיהם.
ה"שולחן עורך" הגיע ואיתו המטעמים של החג. שמתי לב שיוסף שקט מאד וממעט להשתתף בשיחה הקולחת בין האורחים. אבל כשהתחלנו לקרא את ההלל החלטתי לעשות זאת בלחן מזרחי מקובל, ואז פרצו הדמעות מעיניו.
עצרנו מיד ושאלנו אותו אם הכול בסדר. ידעתי שהוא מתגעגע להוריו ומשפחתו כפי שהבנתי מסיפורו בפעם הראשונה שפגשתיו. אחרי שהתנצל, הסביר בדמעות שהערב מחזיר אותו ארבעים שנה אחורנית. אומנם האכל היה שונה במקצת ,הוא חייך לעבר אשתי,אבל השירה של "דיינו" ו"נשמת כל חי" העלתה את דמויותיהם של אביו ואימו ואחיו.
הוא שוב חזר וסיפר לאורחים איך עזב את ביתו שבאלכסנדריה בגיל שבע עשרה ועלה לאונייה למזרח הרחוק ובאמצע הדרך פרצה מלחמת העולם ששינתה את מסלול חייו לגמרי. למעשה, זאת פעם ראשונה למיטב זיכרוני אני ממש מרגיש את ניחוחות החג, ולכן נזכרתי בהורים שלא ראיתי שנים רבות.
בסיום הערב שרנו בקול: "לשנה הבאה בירושלים"! שב וחיבק אותי להודות וללחוש באוזני : הלוואי. לצערי הרב הוא לא זכה למילוי משאלתו.
(וזה כבר סיפור נוסף)
שבת שלום וחג שמח
הרב חיים דברת-מודיעין.
