הסיפור שהפך לשיר – ד”ת עם שיר לפרשות בא-בשלח
וכל המרבה לספר, הרי זה משובח. אז נכון, תמיד חשבנו שהסיפור שלנו הוא לימוד התורה, הנחלת המצוות מדור לדור. הלא כך אנו אומרים פעמיים בכל יום בקריאת שמע? וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.
וכל המרבה לספר, הרי זה משובח.
אז נכון, תמיד חשבנו שהסיפור שלנו הוא לימוד התורה, הנחלת המצוות מדור לדור.
הלא כך אנו אומרים פעמיים בכל יום בקריאת שמע?
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.
היום ננסה קצת להבין מה הסיפור של הסיפור,
הרי בתשתית שלנו כעם עוד קודם מתן התורה, ולפני לימוד התורה, כבר היה סיפור,
ועוד איזה סיפור!
כה חשוב, שהתורה מנמקת את האירועים עצמם, כמצע לסיפור שיסופר אודותם:
בֹּא אֶל-פַּרְעֹה... לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ.
ומספרים אנו ביציאת מצרים, בתפילה, בשיעורי תנ"ך, בפרשת השבוע
וכמובן בליל הסדר, אפילו כולנו חכמים וכו’, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים.
אמנם כן, בשתי פרשיות התפילין האחרונות, כפי שהזכרנו,
אנו משננים, מלמדים את בנינו שיהיו יודעים את התורה.
אך עוד לפני זה, שתי הפרשיות הראשונות של התפילין, מקדימות את המצע הבסיסי -
הנחלת הסיפור לדורות הבאים, לכל מגוון הבנים:
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם.
אז מה באמת הסיפור? מה הסיפור של הסיפור?
לפני כשני עשורים, בעת שעמדנו להינשא, רבקי ואני, בין בחירת האולם, והמנות, השמלה ושאר הכנות – חיברתי שירים לקראת החתונה. אחד מהם מבוסס על מעשייה חסידית מפורסמת, שאף זכתה לספר שלם על שמה. בזיכרוני אותה עת התערבבו להם שני סיפורים חסידיים ונוצקו יחד לכלל עלילה אחת.
הרבי הצוחק ללא סיבה, התלמידים התמהים, מעשי הזוג אחריו עוקבים התלמידים והבנת פשרו השמימי של הצחוק. הסיפור עסק בשבת, ולכן קראתי לגיבור השיר "שבתאי".
לימים הסתבר שקלעתי בול –אחד הסיפורים כמובא אצל עגנון (סיפורי הבעש"ט, עמ’ 61-65) עוסק בדמות מזוהה, שבתי כורך ספרים, אביו של אחד מגדולי החסידות, המגיד מקוזניץ.
***
בני ישראל יוצאים ממצרים, נעליהם ברגלים, מקלם בידם, שקי מצות על שכמם,
ובפתק שבלב הם לוקחים את הסיפור, וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן -
למסור אותו לדורות הבאים: הסבל, השיעבוד, הבשורה, המכות, הגאולה.
סיפור מוגדר, מתוחם, בנוי לתלפיות לפי מיטב הכללים הספרותיים - חבילה מסודרת שעוברת.
אך באותו הרגע בו הם חווים את הרגע הפלאי של חציית הים, ברגע בו אויביהם המאיימים מלפני כמה רגעים, נבלעים במים אדירים מול עיניהם המשתאות, הם זונחים לכמה רגעים את הסיפור ומגרונם פורצת שירה אדירה וסוחפת: אָשִׁירָה לַה’, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.
כמו הד למצרים שנטרפו עם סוסיהם במערבולות, כך גם התיאור הלירי מאבד כל סדר ומשמעת – והופך לבליל ססגוני בו אין מוקדם ומאוחר, קלידוסקופ של מראות, צבעים, קולות ורשמים:
מַרְכְּבֹת; תְּהֹמֹת; מְצוֹלֹת; קַּשׁ; נֶעֶרְמוּ מַיִם; שָׁלָל; עוֹפֶרֶת; עַם זוּ גָּאָלְתָּ; יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; מִקְּדָשְׁ; סוּס פַּרְעֹה; מֵי הַיָּם; וחותמים שוב במעין פלשבק לאחור לרגע שלפני הדרמה הגדולה – הפלא בו בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.
הסיפור משול לדיווח של חוקר מיומן מן הזירה, המקפיד על דיוק, סדר, ובחינה אובייקטיבית של האירועים. כל זאת יפה ומהימן, אך אבוי: הוא מרוחק, קר ומנותק! וכאן משלים השיר את החוויה, תוך כניסה דמיונית לתוככי המציאות שוב ושוב, לישה מחדש של הזיכרון, ויציקתו לכדי תמונה מרוחה על דף בצבעים עזים: זועקים, מביעי רגש. מיטב השיר - סחרורו, שטפו, התפעמותו
***
את הסיפור שהפך לשיר, שרתי בשמחת שבע-הברכות שלנו
ומאז בהזדמנויות שונות, בפני חברים, ידידים, קרובים, וגם – תלמידים.
לפני מס’ שנים לימדתי על תנועת החסידות בכיתה ח’1, באמית מודיעין,
ובספר הלימוד המשובח הופיע הסיפור המדובר.
אז קראנו, והסברנו, וניתחנו, ואז הוספתי – יש גם שיר, וניגנו ושרנו, והתחלנו להיסחף.
וכבר בדמיוני צצה כאן מטלה לימודית, הערכה חילופית, אבל העסק התמוסס ונגוז.
שנתיים אח"כ כמחנך, קיבלתי בדיוק אותה הכיתה עצמה, אותם פרצופים בחלוף שנתיים, י’1.
וכבר הפך לו השיר ללהיט של שעות הבוקר, ההמנון הבלתי רשמי של הכיתה.
ההתלהבות המחודשת של התלמידים הדביקה גם אותי
ולקראת שבת תיכון תשע"ז במצדה נכנסתי לאולפן עם מספר תלמידים, להקת הנשרים
והנהו לפניכם הסיפור שהפך לשיר:
***
{פעם אחת צחק הבעל שם טוב בסעודת ליל שבת, צחוק גדול, ללא שום סיבה
תמהו החסידים, אך לא שאלו דבר.
כך נשנה הדבר פעם שנייה ושלישית, צחוק אדיר, מתגלגל, פרוע. החסידים תמהים ושותקים.
במוצאי השבת, פנה אחד החסידים לפטם את מקטרתו של הרבי ואגב כך שאלו:
ילמדנו רבינו, מדוע צחקת אתמול בסעודת השבת?
רוצים אתם לדעת? ענה הרבי, סעו לכפר פלוני, שאלו אודות שבתאי, עקבו אחריו ותבינו...
אז התלמידים נוסעים, ומגיעים, ומבררים -
את שבתאי? אתם? חסידי הבעש"ט מחפשים?
הלא הוא פשוט שבפשוטים, עני שבעניים, מה תוכלו ללמוד ממנו?
אבל החסידים, כמו חסידים, מתעקשים, ועוקבים אחריו בליל שבת לביתו:}
***
ליל שבת בערב שבתאי שב מהתפילה
על כתפיו אדרת הכבשים הרגילה
אשתו לקראתו יוצאת בשמחה
אומרת מה יפה עליך היום החליפה / החליפה
אומר לה: אשתי היקרה שבת שלום
הביאי נא יין ונקדש את היום
והיא מזדרזת לעשות כמצוותו
ומוזגת במקום יין, מלא הכוס מים / מלא הכוס מים
אשתי אהובתי בואי נקדש
אשתי אהובתי על מה שיש
לכבוד שבת קודש, כוס המים תתקדש
אשתי אהובתי בואי נקדש
אשתי נא הביאי את הדגים המתוקים
והיא מביטה - הסירים כולם ריקים
מורידה מהכיריים את מרק העדשים
משבח ואומר: איזה דג מקסים / איזה דג מקסים
עכשיו הגיע תור הבשר הרך
מגישה לו שוב בדיוק אותו מרק
והוא מלקק את שפתיו בהנאה
הבשר כה טעים, מנה גדולה וראוייה / גדולה וראוייה
אשתי אהובתי איזו ארוחה
אשתי אהובתי טעימה וגם שמחה
אושר במעוננו, נודה לא-לוקינו
אשתי אהובתי איזו ארוחה
סוף האוכל המנה האחרונה
והיא לעומתו את פניה מרכינה
אשתי שבת היום אל תהיי עצובה
נצא במחול, ריקוד של אהבה / ריקוד של אהבה
אשתי אהובתי בואי ונרקוד
אשתי אהובתי כן עוד ועוד
לכבוד שבת קודש גם אנחנו נתקדש
אשתי אהובתי בואי ונרקוד
{חזרו החסידים אל הבעש"ט וסיפרו את שראו. אמר להם, דעו, שכשקיבלה אשת שבתאי את פניו בשמחה, הייתה שמחה גדולה בשמים, וצחקתי פעם ראשונה. כששיבח אותה על האוכל שהגישה לו, הייתה שמחה גדולה בשמיים וצחקתי פעם שנייה. וכשקמו שבתאי ואשתו לרקוד הייתה שמחה עצומה בשמים, וצחקתי פעם שלישית, ויש אומרים, אף הקב"ה שמח וצחק עמהם}
אשתי אהובתי בואי ונרקוד
אשתי אהובתי כן עוד ועוד
גם המלאכים צוחקים, צחוק עשה לו א-להים
אשתי אהובתי בואי ונרקווווווועוד!
***
תודה לאיתי, (חשמלית) על הדחיפה להיכנס לחדר המוזיקה
לשאר חברי להקת הנשרים: הראל (קלידים), ג’וש (בס) ואריאל (תופים)
גלעד שהצטרף בקולות; גדעון, אשל וכפיר – שהפיקו את הקליפ בלחץ זמנים
יואב שבישל את השיר במסירות ובסבלנות, ועדיין לא מרוצה מהתוצר...
לליאור שעט על הרעיון והריץ אותו קדימה ולכל בית חינוך אמית מודיעין – על הפירגון.
לתלמידי י’1 שהתלהבותם הדביקה אותי, ולכלל תלמידי בית הספר, שגורמים לי לקום בבוקר עם שיר חדש בלב.
ולרבקי, אשתי אהובתי, שבסטנדרט של יותר ממרק עדשים – מחוללת את הריקוד שבתוכי:
גם אנחנו נתקדש, כן עוד ועוד.
