בין מצרי הזמנים –ד”ת עם שיר לפרשת נח תשע”ט
אף המשנה הראשונה בש”ס עוסקת בזמני קריאת שמע, ”מאימתי קורין את שמע בערבין?”. לא ציווי על הקריאה יש כאן, לא עיסוק בתוכן ובמשמעותו, אלא בירור שאלה צדדית כביכול, טכנית לכאורה. שאלת הזמן, העיתוי של המצווה. הלומד את הסוגייות הראשונות בתלמוד, מגלה לתדהמתו שישנם לפחות 5 תשובות שונות לשאלה יומיומית ופשוטה זו: ”משעה שקדש היום בערבי שבתות...
בשבוע האחרון השקעתי ראשי ורובי במשימה מורכבת של הפקת לוח זמני היום בקיבוץ: שקיעה, כניסת ויציאת שבת והתפילות השונות לאורך כל שנת תש"פ. העיסוק הוא בפרטי הפרטים, בדייקנות מרובה ככל האפשר, שלא להקדים ושלא לאחר, ברמה של דקות בודדות לכאן או לכאן. שהתפילות יהיו בזמן הנכון ביותר, המאוחר או המוקדם ביותר המותר על פי ההלכה, על פי שינויי אורך היום. תוך התחשבות בשעון חורף וקיץ, וענייני החגים. ואז יש התייעצויות, הגהות ותיקונים עד הרגע האחרון של שליחת הלוח עם אישור סופי לדפוס. דומה שלולא לוחות הזמנים, בחברה הדתית על כל פנים, איש לא היה מוצא את ידיו ורגליו. גם אנו, כמו כל היהודים, עסוק במספרים, ובעיקר בתאריכים, שעות וזמנים.
אף המשנה הראשונה בש"ס עוסקת בזמני קריאת שמע, "מאימתי קורין את שמע בערבין?". לא ציווי על הקריאה יש כאן, לא עיסוק בתוכן ובמשמעותו, אלא בירור שאלה צדדית כביכול, טכנית לכאורה. שאלת הזמן, העיתוי של המצווה. הלומד את הסוגייות הראשונות בתלמוד, מגלה לתדהמתו שישנם לפחות 5 תשובות שונות לשאלה יומיומית ופשוטה זו: "משעה שקדש היום בערבי שבתות;או משעה שהכהניםמטוהריםונכנסים לאכול בתרומתן; או משעה שהכהניםטובלין לאכול בתרומתן;או משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח;או משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב." הגמרא דנה בהבדלים בין הדעות ומדובר בסופו של דבר על דקדוקים של דקות ספורות בין שיטה אחת לחברתה. כאילו משדרים לנו: רצונך להיכנס לעולם של הלכה, של קבלת עולו של הקב"ה ושמירת מצוותיו – עליך קודם כל להבין את מערכת הזמן בה אתה שרוי, שהיא המסגרת שברא ריבונו של עולם בדמדומי שחר של הבריאה. כלשון הציטוט מאותה סוגייא: "אם תרצה אמור: למד מברייתו של עולם דכתיב: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". ויש אפוא לברר בדייקנות היכן עובר הגבול החמקמק בין בוקר לערב, בין יום ללילה, כמו הגבול הדק בין אור לחושך. אולי אף בין טוב לרע.
***
הקורא האמון על לוחות זמנים ותאריכים המתבונן בחומש בראשית, יגלה עד מהרה תופעה מסקרנת: לאורך סיפורי ספר בראשית ולמעשה גם בתחילת ספר שמות, עד למכת בכורות, אין כלל התייחסות לתאריכים(להוציא יוצא דופן אחד– עליו נדבר בהמשך). באיזה תאריך עלה אברהם ארצה, או באיזה ירדו יעקב ובניו למצרים? מתי על פני לוח השנה התרחשו אירועים כבירים כמו עקדת יצחק, חלום יעקב, מכירת יוסף, או התגלות ה’ למשה בסנה? זאת לא נדע מפשוטו של מקרא, אף לא רמז. אפילו בשאלה הכבירה, מתי נברא העולם נחלקו רבותינו, מהם אומרים בניסן נברא, ומהם אומרים בתשרי. ולמען האמת, ניתן להציע באותה מידה שהוא נברא בט’ באייר, דרך משל, חייב אדם לומר הרי, בשבילי נברא העולם.
סיפור המבול שפרשתנו מכניס אותנו לתוך כאוס מושלם, חזרה לתוהו ובוהו של תקופת קדם הבריאה: כל העולם המסודר והמובנה שנברא בשום שכל ובהבחנה יתרה: וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים–הכלהכלקרס במבול:נִבְקְעוּ כָּלמַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַלהָאָרֶץ... וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַלהָאָרֶץ... וַיְכֻסּוּ כָּלהֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁרתַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם... וַיִּמַח אֶתכָּלהַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". כמו ערבוביה של עיסה דביקה, לא ברורה וחשוכה. לתיאורים אלו של התורה מוסיפים חז"ל נופך משלהם בקבעם כי כל משך המבול, לא שימשו המזלות כל י"ב חודש. היינו שאף גרמי השמים המציינים את חילופי העיתים והעונות פסקו מלתפקד, או לגירסה אחרת, הם תפקדו אך רישומם לא היה ניכר. כאוס במרחב, ערבוב בין שמים וארץ, ים ויבשה ונוסף על כך כאוס בזמן. (חשבו למשל על התחושות המבלבלות בחודש האחרון, עם המעברים התכופים בין שבת וחג, וחול, וכאקורד סיום – המעבר לשעון חורף. שהותירו את כולנו בדה-אוריינטציה מבחינת ימות השבוע וסדרי הזמנים, המובילה לחוסר יציבות קיומית).
דמיינו את הדבר: סערה בכל המרחבים, ייללת רוחות מנשבת, גשם עז מצליף ללא הרף, ותהומות גועשים. ומעבר לזאת, שמש, ירח וכוכבים נעלמו מעל פני השמים, אבדה וקפאה תחושת הזמן. המאורות אינן משמשים במרום, אינם מבצעים את תפקידם האלמותי, וגם אם באופן תיאורטי הם סובבים על צירם וגלגליהם, הרי שאין רישומם ניכר לעינינו. איזה משך (how long) נוכל להחזיק מעמד כך, ללא תחושת זמן, ללא שעון שהפסיק אף הוא לפתע את תקתוקו החדגוני, הגואל.
***
בכתבי את הדברים צצה בזכרוני תמונה עזה וצורבת מהאישפוז במחלקה הסגורה לפני ארבע וחצי שנים. בשל טלטלת נפש עזה שהייתי שרוי בה, התקף מאניה שכלל התפרצויות אלימות, החליטו אנשי הצוות הרפואי לנעול אותי בחדר סגור, אזוק למיטה, למשך הלילה. אחד הדברים הנוראיים ביותר, אני זוכר בצלילות רבה, היה אבדן תחושת הזמן. כאילו הקצתי מחלום, ומצאתי עצמי במקום נטול הקשר, נטול משמעות, נטול הסברים. צעקותי, דפיקותיותנועותי במיטה לא זכו למענה. הרגשתי שאני לבד בכל המרחב, אולי בכל היקום כולו. הצצתי בשעון שהיה תלוי למראשותי, והנה אף הוא, עצר מלכת. רק הלמות ליבי ונשימותי המואצות, יכלו להוות מטרונום לאמדן תחושת הזמן. כך שעות על גבי שעות. ’אין שום אות, אין סימן, כל כך הרבה...’, כניסוחו של אהוד בנאי. לא ידעתי באיזה עולם אני שרוי, אך הרגשתי היטב שאין זה חלום אלא מציאות, קרה, כואבת ונוקשה. כמו סימני הלחץ שהחלו רצועות העור לסמן על פרקי ידי שניסו כל העת להשתחרר, להיחלץ מן המיצר.
בשלב כלשהו של דמדומי ההזיות והפיכחון, הבחנתי בשמיכה שהייתה מוטלת בצד החדר, ועליה הכיתוב:"המרכז הרפואי אסף הרופא תשנ"ד". אותי אישפזו בבאר יעקב בתשע"ה (2015). עשיתי חשבון מהיר, חזרתי בזמן! כך הסקתי, אני שרוי משום מה בבית חולים אחר, בסיטואציה אחרת, אולי חדר לידה – זו האסוציאציה שעלתה במוחי, מי לעזאזל נולד בתשנ"ד (1994) נסיתי לשחזר, אחיין או אחיינית? באתי ’לבקר’ מישהו בסיטואציה מן העבר. כמו שלמה ארצי: עד היום די מוזר, לא הבנתי דבר.
***
והנה, דווקא בסיפור המבול, בפשוטו של מקרא, באופן יוצא דופן לספר בראשית, ישנו שטף של לוחות זמנים מפורטים. הנה מקבץ של רישומי התאריכים וספירת הימים המופיעים בסיפור המבול:
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, ...
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִםמִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
וַתָּנַחהַתֵּבָהבַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל הָרֵי אֲרָרָט.
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶתחַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ;
וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ--יָבְשָׁה, הָאָרֶץ.
לפנינו מערכות זמנים מקבילות של תאריכים ושל ימים (40 / 150) שלא משתלבות יחד בנקל. הפרשנים מאריכים בנסיונות ארגון, אך אף אחת מהשיטות לא מצליחה לגבש מערכת מסודרת והגיונית של לוחות הזמנים. בקצרה, שיטת רש"י היא כי הזמנים מופיעים באופן לינארי, זה אחר זה, ולכן הוא נדחק לפרש כי החודש השביעי –הוא יחסית לסוף ירידת הגשם (סיוון), החודש העשירי הוא יחסית לתחילת המבול (אב), והחודשים הראשון והשני, זה לפי השנההקלנדרית (תשרי וחשוון). גישה אחרת טוענת כי ארבעים היום של המבול נכללים בתוך 150 הימים של עליית המים, ולפיכך חמשה חודשים עלו וגאו המים – ולאחר מכן ירדו ושככו בערך תקופה דומה, החודשים האחרונים מייצגים התייבשות הולכת וגדולה של פני הארץ. לכל הדעות המבול התחיל בי"ז לחודש השני (חשוון) והסתיים בכ"ז שנה לאחר מכן: שהם שנה של לבנה + 11 יום, וביחד 365 ימים של שנת חמה.
***
דווקא בתוך החושך הגדול והכאוס הנורא
כשאותות השמים חדלו מלהאיר ולסמן
כשכל השעונים ולוח המחוונים נדמו
מתברר שהזמן כשלעצמו, ממשיך לנוע
גם אם בתוך התיבה המוקפת בתהום רבה
איבדנו זה מכבר את חילופי העונות ותחושת הזמן
יש מישהו, שעוקב בקפדנות אחרי התאריכים
חילופי היום והלילה, הירחים המתחדשים והשנים החולפות.
היונה, שנשלחה "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"
חוזרת ללא תוצאות, ולא כתוב באיזו שעה היא חוזרת.
והנה בפעם ההיא, האחת: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב.
הנה כך חזר השעון העולמי לתקתק במרץ,
זמן לארוז ולצאת מן התיבה (או המחלקה) הסגורה.
אף אצלי, לאחר לילה ארוך ומסוייט, הוצפה המחלקה באור יום
הצוות הרפואי שהסתתר כמו מאחורי הקלעים – הופיע לפתע.
הוציאו ממסגר הכבלים את גופי, והחלו בתהליך הבראה של נפשי.
אשתי והילדים, קרובי המשפחה והידידים באו לבקר
והם, ששמרו מבחוץ כל העת על מסגרת הזמן והאירועים,
סייעו לי לעשות סדר באירועים, להתחיל להבין, ואט אט להחלים.
"עֹד כָּליְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף,
וְיוֹם וָלַיְלָהלֹא יִשְׁבֹּתוּ".
התחלנו בזמני התפילות ונסיים בהן,
במימרא מתוקה, ולא מוכרת משום מה, מן התלמוד הירושלמי (ברכות ד, א):
"ומאיכן למדו שלוש תפילות?
רבי שמואל בר נחמני אמר:כנגד שלוש פעמים שהיום משתנה על הבריות.
בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ... שהוצאתני מאפילה לאורה.
במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ... כשם שזכיתני לראות החמה במזרח, כך זכיתי לראות במערב.
בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ... כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה,כך תוציאני מאפילה לאורה".
***
***
ריטה, באחד השירים הפשוטים והנוגעים ללב שחיברה בעצמה, ובעלה דאז, רמי קליישטיין – הלחין בצורה מעוררת המתאימה לתוכן. השיר מצביע על הבעייה ההפוכה לזו שתוארה במאמר – עריצותו של השעון, של מסגרת הזמנים. אבל בטוב וגם ברע היא מסכמת – עלינו להתפייס עם השעון, עם לוחות הזמנים.
