מום במערכת – דת עם שיר לפרשת אמור
מה מאוד היזהרנו הרמב”ם שלא נקל ראש בדברי החכמים, אף התמוהים שבהם: ”ואם תגיע לדבר מדבריהם אשר ירחיקהו השכל, תבין שהוא משל וחידה, ותעמוד אצלו”, תשהה, תתבונן, מהו המסר הסמוי המסתתר. ואם כך בדברי חכמים וחידותיהם, על אחת כמה וכמה שיש לעיין בדברי התורה עצמם,
מה מאוד היזהרנו הרמב"ם שלא נקל ראש בדברי החכמים, אף התמוהים שבהם: "ואם תגיע לדבר מדבריהם אשר ירחיקהו השכל, תבין שהוא משל וחידה, ותעמוד אצלו", תשהה, תתבונן, מהו המסר הסמוי המסתתר. ואם כך בדברי חכמים וחידותיהם, על אחת כמה וכמה שיש לעיין בדברי התורה עצמם, כאשר אלו מתנגשים עם ’השכל הישר’ שלנו. כך ארע השבוע, בעיוני בדין כהנים בעלי מום, אשר פסולים מלשרת בבית המקדש, התקיימו בי דברי הרמב"ם: "ותלין טרוד הלב, עסוק המחשבה בפירושו" ועדיין לא מצאתי מזור לכאב, לקושי. אדברה וירווח לי, בס"ד.
וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶלאַהֲרֹן, לֵאמֹר:
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו.
כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב.
אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁריִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹגִבֵּן אוֹדַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.
כָּלאִישׁ אֲשֶׁרבּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵןלֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶתאִשֵּׁי ה’. מוּם בּוֹ, אֵת לֶחֶם אֱ-לֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.
לֶחֶם אֱ-לֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִןהַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל, אַךְ אֶלהַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶלהַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּימוּם בּוֹ.וְלֹא יְחַלֵּל אֶתמִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶלאַהֲרֹן וְאֶלבָּנָיו, וְאֶלכָּלבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כבר עמדו על כך ראשונים ואחרונים מה ראתה תודה לפסול כהנים בעלי מום מעבודה במקדש. אצל הראשונים ניכר שהדבר נראה להם טבעי, שישנו קשר בין המראה החיצוני לבין היכולת למלא את השליחות, כלשון ספר החינוך, "אם הוא (האדם) פחות בצורתו ומשונה באברו, אף אם הוא ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך על לב רואיו". ואילו בדורות האחרונים כבר מתעורר חוסר נחת כלפי הגדרה זו, ויש שאף אמרו כי מדובר שגזרת הכתוב ללא טעם וסיבה הגיונית.[1]ואולי, אני רוצה לשער, שמשום כך מסופר בסוף הפרשייה, באופן לא רגיל, שמשה אכן הלך וציווה זאת בפועל. כלומר, שהדבר היה קשה להתקבל, והיה צריך פניה מיוחדת של משה כדי שהכהנים ואף העם, יקבלו דין זה.
***
ביום הזיכרון לחללי צה"ל השבוע, שמענו הרצאה מחזקת ומעניינת של רועי קאפח שנפצע קשה, בפיגוע דריסה לפני 3 וחצי שנים, על תהליך השיקום המורכב שעבר, ועל האמונה בעצמו שיכול לשוב ללכת ולרקוד בחתונה שלו שהתקימה חצי שנה אחרי הפציעה. בסיום ההרצאה הוא חשף בפני המעוניינים את רגלו המצולקת עם ברזלים בתוכה וכו’. הרצאות דומות רבות שמעתי במסגרות שונות, קטועי רגליים שהפכו לספורטאים מצינים, משותקים ואוטיסטים שהגיעו להישגים שכליים ואף תורניים מרשימים ומעוררי הערצה. אחרי ההתפעלות מאדם שכזה והקריאה ללמוד וללכת בעקבותיו, קוראת לו התורה, "אִישׁ אֲשֶׁרבּוֹ מוּם". (ודוק, לא "יש לו מום", אלא המום הוא ממש בו!)
האמנם יכולים אנו לאחוז כיום בתפיסה כי "באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלוויה בו, איש חן ויפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו". כדברי ספר החינוך?! האנשים שהזכרתי ואחרים הרי ראויים להיות השליחים שלנו בכל המישורים, בכנסת, בהשאת משואות, בחינוך, בתרבות וכן, גם בתחום הוראת התורה ובבתי הכנסת, אנשי מופת המה!כיצד אפוא עלינו להתייחס לצו התורה המורה להם לא להתקרב אל הפרוכת, אל המזבח, וכי כל עבודה שלהם במקדש, היא בבחינת חילול הקודש?
***
הסבר רווח ששמעתי רואה במום בעייה של ייצוגיות, מראה חיצוני לא הולם, שיגרום לצופים בעבודת המקדש להקל בה ראש. ואולם מכמה טעמים קשה לקבל הסבר זה. ראשית התורה מונה מומים גלויים יחד עם מומים חיצוניים, כגון מרוך אשך, הפגוע באבר המין שלו, דבר שינו ניכר כלל ציבור, וודאי יודעים אותו רק מתי מעט. ושנית ברשימת המומים הארוכה עד למאוד שמנו חכמים (משנה בכרות פרק ז’) ישנם למשל: "הכושי, והגיחר, והלווקן, והכיפח, והננס". כהן שצבע עורו שחור, אדום ביותר או לבן מאוד, אדם גבוה במיוחד או נמוך מאוד – פסול מעבודה בבית המקדש. האם פסולים אלו אינם תלויי-תרבות, ובמקום שאחד הצבעים הנזכרים יהיה שכיח במחוזתנו, ישתנה הדין? עולי אתיופיה או צאצאיהם האם באופן קטגורי פסולים מלעבוד במקדש? הקרחים שביננו יופתעו לגלות שגם אותם פסלו חכמים מלשרת בקודש, אלא אם כן נשארה על ראשם פיסת שער רצופה ההולכת מצד אחד של הראש אל השני.
עוד יש להוסיף, כי בעניין נשיאת הכפיים לברכת הכהנים נפסק עקרונית, שבעלי מום כשרים לברך. אלא שכהן שיש לו מום גלוי, או אפילו לכלוך בולט, בגדים קרועים וכיו"ב – אסור לו לשאת כפיים "מפני שהעם מסתכלים בו", ומסיחים דעתם מן הברכה הא-להית. אמנם כאן ישנן הסתגויות מן האיסור. אם הכהן החריג, מוכר היטב בעיר שלו – מותר לו לשאת כפיו שהרי הוא כבר לא מושך תשומת לב. בימינו, כשהכהנים מסתירים את גופם בטלית –נפסק בשולחן ערוך כי מותר אף לכהן בעל מום חריג לשאת כפיו. לעומת זאת הצו של התורה הוא קטגורי, ומזכיר שוב ושוב, בלשונו החריפה, את העובדה שיש פסול בכהן עצמו, אף שהוא נחשב כהן - ואוכל מן הקרבנות וכו’ - הרי שהיותו אדם בעל מום, פגום, לא-שלם, לא ראוי שיקרב לפני הא-להים לשרת בקודש: "מוּם בּוֹ,אֵת לֶחֶם אֱ-לֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב."
שמא יאמר אדם, הרי גם אתה כ’ישראל’ או ’לוי’ שאינו כהן, לא יכול להקריב במקדש, גם דוד מלך ישראל נחשב ’זר’ אצל עבודת המקדש, ומה בכך שצמצמו את רשימת המקריבים הקטנה ממילא, ופסלו בעלי מום? התשובה היא שהתורה שולחת כאן מסר הפוך לתפיסה שלה עצמה בכל מקום. לרוב היא רואה דווקא צורך להרים את קרנם של העלובים והנדכאים, לסייע לגר ליתום ולאלמנה, ולא להביט אל המראה החיצוני. האדם אמנם יראה לעיניים – כך טבענו, אך ה’ יראה ללבב! והתורה, תורת ה’, היינו מצפים תלמד אותנו איך להביט נכונה אל אותו בעל מום ולא לסנוט בו: מום בו! לא יקרב! קשה שהדברים לא ישפיעו על יחסינו שלנו כלפי בעלי מום, גם אם אינם כהנים וגם באין לנו כלל מקדש וקודשיו.
***
[1] ראו למשל, דבריו של הרב יובל שרלו: " הנושא הזה מטריד אותי כבר שנים רבות... אינני בטוח שאני יודע לעמוד על סודה של תורה בעניין זה".אף לשון התורה מורה על כך: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו". והנה הנימוק: "כִּי כָלאִישׁ אֲשֶׁרבּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב.", והרי זהו נימוק ללא תוכן, טאוטולוגיה, הנחת המבוקש: כל מי שהוא בעל מום אסור לו להקריב, שהרי בעל מום פסול מלהקריב!
המשך... / מום במערכת – ד"ת עם שיר לפרשת אמור תשע"ט
במקום שבו ההלכה לא הניחה מזור על קושיותי וכאבי, באה האגדה ומילאה את מקומה. הנה פיסקה העוסקת בהבדל בין גישת בשר ודם לבין גישת הקב"ה, מיהו הראוי להיות קרבן לרצון כלפי מעלה: א"ר אבא בר יודן: כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. א"ראלכסנדרי: ההדיוט הזה [אדם פשוט], אם משמש הוא בכלים שבורים, גנאי הוא לו. אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים, שנאמר "קרוב ה’ לנשברי לב", "הרופא לשבורי לב" "ואת דכא ושפל רוח", "זבחי אלהים רוח נשברה", "לב נשבר". (ויקרא רבא, צו, ז, ב).
סיפור נוסף בו נזכרתי, מובא באגדות החורבן בנוסחים שונים. בן ובת של הכהן הגדול נפלו בשבי בנפרד, כל אחד אצל אדון אחר. היות והיו יפים עד למאוד, סיכמו ביניהם כי יחתנו אותם בכפייה, יכניסו אותם לחדר בלילה, והילדים שיצאו מהם – יהיו עבדים של הבעלים, וישמשו לשעשועיהם המתועבים. בגירסה הארצישראלית של המדרש, איכה רבה, מסופר על אותו לילה של האח והאחות הכהנים, שאינם מזהים זה את זו בחושך (בתרגום שלי מארמית):
והניחו אותם בבית אחד, ובכתה אותה נערה.
אמר לה [הבחור]: נערה, למה את בוכה?
אמרה לו: ולא אבכה?!
שבת של כהן גדול הולכת להינשא לעבד!
אמר לה: בת של מי את? אמרה לו: בתו של צדוק הכהן. אמר לה: והיכן הייתם גרים? אמרה לו: בשוק העליון. אמר לה: ומה סימן היה בדירתכם? אמרה לו: סימן פלוני.
אמר לה: היה לך אח או אחות?
אמרה לו: היה לי אח אחד, והיתה לו שומא אחת בכתפו, וכאשר היה חוזר מבית הספר, הייתי מגלה אותה, ומנשקת אותה.
אמר לה: אם תראי את השומא, האם תזהי אותו? אמרה לו: כן.
גילה את גופו, וזיהו זה את זו,
והיו מגפפין זה לזו, ומנשקין זה לזו, עד שיצאו נשמותיהן.
הסיפור קורע לב, והשומא, אותה מיששה האחות בלילה, שימשה לזיהוי ודאי של אחיה הכהן, וגילתה לחרדתה שהיא כמובן אסורה להינשא לו. ואולם, יש לשאול,מה ראתה האחות עוד לפני החורבן, לנשק לאחיה את השומא בכל יום כשהיה חוזר מבית הספר?![1] מסתבר אפוא שידע אותו נער-כהן, ששומא זו המצוויה על כתפו במקום נסתר – פוסלת אותו מעבודת המקדש כאשר יגדל (כהנים מתחילים לעבוד במקדש בגיל עשרים). מום בו! והיה כואב ומצטער הרבה בגללה. ואחותו, במחווה נדירה של אהבת אחים, הייתה מנחמת אותו בנשיקותיה, ומוכיחה לו שהיא אוהבת אותו מאוד, למרות השומא, למרות היותו בעל-מום. אותו נער וגם אחיו הכהנים לא זכו לעבוד במקדש בגלל החורבן, אבל האהבה והקשר ביניהם, שרדו את כל התלאות, עלו על נס כמופת בזכרון של עמנו במדרש ובפיוטים שבעקבותיו. "ורוח הקודש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה".
***
לעיתים מוטב, כך אני סבור
להשאיר את הקושי במקומו, ולא להציע לו פתרון
התורה וההלכה קובעות כי כהן בעל מום פסול מלשרת בקודש, מום בו!
גבהו דרכיו מדרכינו, ולא הכל נזכה להבין.
האגדה דומה שכואבת במידת מה את כאב הדחייה,
ולא מוכנה לראות באיסור הוכחה לפגם במהות האנושית של בעל המום. ומכל מקום היא קוראת לנו לחבק ולנשק את השומא, את הפגם
עד יבוא יום גאולה וכדברי הנביא (ישעיהו ל"ה"):
אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים; וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה,
אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם...
וּפְדוּיֵי ה’ יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה,
וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם.
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
בין סוזי בלי היד של משינה, וקרבניט לו ... רגל מעץ, ושאר נכים ופגועים בפזמונינו העבריים, נזכרתי בפנינה משנות ה-30, על גיבור אמיתי, שמשמש לנו מופת עד היום, כמעט 100 שנים אחרי מותו ההירואי. היה היה גיבור חידה, ולו זרוע יחידה. המילים שזכו ללחנים מספר, וביצועים רבים מאוד – הם של אברהם ברודיס, איש העלייה השלישית, והשומר הצעיר, שנחשב למשורר הנוער העובד והלומד. הלחן הנפוץ יותר הוא של נחום נרדי, ובחרתי משלל הביצועים בזה העדין והנוסטלג מבחנתי של אריק איינשטיין, בפרוייקט, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, ב’
[1]את הספור והרעיון שבו ראיתילראשונה אצל יונה פרנקל, בספרו על שישה מסיפורי האגדה של חכמים.
