בין תינוקות לנביאים – דת עם שיר לפרשת בהעלותך
סיפור התלונות על האוכל משלב בתוכו מהלך של הרחבת ההנהגה. בצורה מתוחכמת משלבת התורה בין ’פתרון’ הבעייה של העם הדורש:”מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר”!, לבין תלונתו של משה שאינו יכול להמשיך כך. אינך יכול לשאת לבדך את העם? אומר ה’ למשה, - נשתף עמך אם כן, אנשים נוספים, נבזר את ההנהגה
תקופה של סיומים בשבועות אלו, הנערות והנערים שביננו מסיימים שנה, חלקם נפרדים מבית הספר בו היו ארבע או שש שנים, מן האולפנא או הישיבה. ההורים מוזמנים לטקסי ומסיבות הסיום, והמורים, כמעט ואין ערב פנוי בלי שמזמינים אותך לסכם תקופה, להתבונן בתהליכים. והדברים מאלפים – לראות את אותם פרצופים שהכרת לפני מספר שנים, קטנים, נבוכים ומבולבלים - והנה הם כאן לנגד עיניך, גבוהים, מלאי ביטחון, נושאים פניהם אל העתיד. הנערות והנערים כבר רוקמים להם את החזון לנה הקרובה ולבאות אחריה, חלקם עדיין לא סגורים ומשתפים בלבטים. במעגלי הסיכום נאמרים משפטים מחזקים, מפי אלו שאך לפני זמן קצר... עוד התלוננו וקיטרו על זוטות שכאלו. אלו ימים קסומים, בהם אתה רואה לנגד עינך את הפלא מבשיל, את התהליך שנקרא חינוך, קורם פנים ואיכות מרשימה ומרגשת, לנגד עינך ממש.
***
כבר עמדתי בשנה שעברה[1] על המהפך שחל בספרנו באמצע פרשת בהעלותך. מתיאור מפורט, מסודר, מובנה ומאורגן של מחנה בני ישראל במדבר, תיאור המאכלס עשרה פרקים ארוכים ועמוסים בתחילת הספר – אנו עוברים כמעט באחת, לסיפורי תלונה, מרד וכאוס: תבערה, קברות התאווה, חטא מרגלים, מחלוקת קרח וכן הלאה. הסיפור המרכזי הפותח את הסידרה כמו מכיל בתוכו את יסודות הפער בין העם לבין המנהיגות המובילה אותו – ומשה רבנו, אדון הנביאים וגדול המנהיגים, מגיע בו אל סף משבר, כאשר העם מתלוננים ומבקשים בשר לאכול: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶתהָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹאמָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶתמַשָּׂא כָּלהָעָם הַזֶּהעָלָי"!!! והלא דבר הוא, מכל התלונות המרובות של בני ישראל בשנות נדודיהם, דווקא כאן משה מאבד לגמרי את הסבלנות, ומבקש למעשה להתפטר!
***
כן, כך מתחילה החוויה עם החבר’ה האלה, פתאום אתה נזכר: הם מגיעים אליך לראשונה בכיתה ז’, מבולבלים מהמעבר מבית הספר היסודי המוכר, בעל היחס האישי, ולעיתים המשפחתי - אל התיכון המנוכר, שעות הלימודים הארוכות, המורים החדשים, הדרישות הגבוהות והצפיות. ומעל לכל, ה’חברים’ לכיתה, שלא פעם ממררים את החיים, מציקים, מפריעים, לא מסתדרים. אחד לקח לשני את העט, ההיא כינתה אותה בשם גנאי, הסביבה מלוכלכת או מסריחה, והרעש או המזגן, תמיד יהיה משהו שיסיח את הדעת. ובא לך כמורה, כמחנך, לשאוג עליהם: מתי כבר ת ת ב ג ר ו, אתם לא תינוקות! אילו יכולת באותם רגעים רק לפנות לריבונו של עולם ולהטיח כנגדו כמשה רבנו: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּלהָעָם הַזֶּה? אִםאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? - כִּיתֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶתהַיֹּנֵק"? או בתרגום לעברית של מורים: מה אני, הגננת שלכם???
***
סיפור התלונות על האוכל משלב בתוכו מהלך של הרחבת ההנהגה. בצורה מתוחכמת משלבת התורה בין ’פתרון’ הבעייה של העם הדורש:"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"!, לבין תלונתו של משה שאינו יכול להמשיך כך. אינך יכול לשאת לבדך את העם? אומר ה’ למשה, - נשתף עמך אם כן, אנשים נוספים, נבזר את ההנהגה: "אֶסְפָהלִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְאָצַלְתִּי מִןהָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹאתִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". מפי הרב אלחנן סמט למדתי שהתנועה כאן היא מן הבשר אל הרוח, ואלו המילים המנחות המופיעות פעמים רבות בסיפורנו. באופן אירוני, הרוח היא היא שמביאה בסוף את הבשר אל העם: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִןהַיָּם". ממש כשם שבאופן סימולטני, באותו זמן ממש, בו העם מתנפלים על הבשר אשר מסביב למחנה, הרי שבלב המחנה, באוהל מועד: וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִןהָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַלשִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים". נמצאנו למדים, שאת בעיות התלונות על הבשר יש לפתור על ידי שינוי אווירה, על ידי רוח אחרת, גבוהה יותר ומרוממת, אשר תסיט את המבט רק מבעיות האוכל ועסקי הקיום – אל מימד שונה ונשגב.
והנה, אותו משה אשר ראה את העם כתינוקות בכיינים שאין לו סבלנות עליהם, מגלה בעצמו גישה שונה כאשר נודע ששני אנשים חרגו מהסמכות המוגדרת שלהם – והתנבאו במחנה על דעת עצמם."וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵיאֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד,וַתָּנַחעֲלֵהֶם הָרוּחַ, ...וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!". אמנם יהושע, המשרת הנאמן, מציע לכלוא את הנביאים הסוררים, ואולם משה מתגלה במלוא ענוותנותו ומכריז: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? - וּמִי יִתֵּןכָּלעַם ה’ נְבִיאִים, כִּייִתֵּןה’ אֶתרוּחוֹ עֲלֵיהֶם".
לפני דקות ספורות משה הלין על העם התינוקי, עם התלונות הקטנוניות והעיסוק המוגזם בבשר הגשמי – והנה הוא מפרגן, קורא להם עַם ה’, ומאחל לכל אחד ואחד מהם רמות גבוהות של התגלות, שכולם יהפכו לנביאים.
***
ממרומי סיום השמינית, רואים כבר את המבט הנישא אל על
את האופקים של מנהיגות ולקיחת אחריות של בנינו ובנותינו.
האם נשכיל גם ביום קטנות ילדותי ומתבכיין, להזכיר לעצמנו
וגם להם עצמם, למתאווים, למתלוננים ולמתבכיינים:
התינוקות של היום, הם הם הנביאים של מחר!
כדברי יואל הנביא, שכמו מתייחס לפרשת השבוע שלנו:
"וְהָיָה אַחֲרֵיכֵן
אֶשְׁפּוֹךְ אֶתרוּחִי עַלכָּלבָּשָׂר,
וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם".
***
’שוטי הנבואה’היא להקה ישראלית שפעלה בתחילת שנות האלפיים, והתפרסמה במספר להיטים. שם הלהקה, לקוח מהמימרא המפורסמת של ר’ יוחנן בגמרא: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". אכן חלק משירי הלהקה עוסקים בעניינים המשיקים לרוח, לנבואה ולהתגלות. לאחר שהתפרקה הלקה פנו חלק מחבריה לדרך רוחנית חדשה, ורואי לוי, המלחין של השיר שלפנינו, אף ’זר בתשובה’ ועוסק כיום במוזיקה יהודית מן המקורות. השיר שבחרתי, אחד הלהיטים המפורסמים של שוטי הנבואה, מזכיר לנו שהילדים יודעים לא רק להתלונן אלא גם, ובעיקר, להשיב לכולנו את השמחה, הריקוד והעליצות ללא גבול, ובדרכם לנבואה: "הם לא רואים שחור, כי הם בתוך האור. מרימים את הידיים – גבוה לשמים. "
