מכשול מעכב – דת עם שיר לפרשת בלק
סיפור אתונו של בלעם הוא מיוחד בתורה כולה. אווירה של פנטזיה שורה עליו, ולמעשה הוא מנותק מהעלילה הכללית של סיפור הקללות והברכות. אזכיר לקוראים: בלק, המלך המואבי, נתפס לפאניקה מפני עם ישראל שכבשו ארצות גדולות באזור,ומזעיק את בלעם, הקוסם הארמי מן הצפון, כדי שיקלל את עם ישראל.
סיפור אתונו של בלעם הוא מיוחד בתורה כולה. אווירה של פנטזיה שורה עליו, ולמעשה הוא מנותק מהעלילה הכללית של סיפור הקללות והברכות. אזכיר לקוראים: בלק, המלך המואבי, נתפס לפאניקה מפני עם ישראל שכבשו ארצות גדולות באזור,ומזעיק את בלעם, הקוסם הארמי מן הצפון, כדי שיקלל את עם ישראל. לאחר מספר משלחות שיכנוע בלעם מתרצה לבוא, עם חצי-אישור מהקב"ה, ואז נאמר כך: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶתאֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִםשָׂרֵי מוֹאָב". (במדבר כב, כא). משם ניתן היה לדלג ישר לסוף פסוק ל"ה: "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִםשָׂרֵי בָלָק. וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם, וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶלעִיר מוֹאָב". ודבר לא היה נגרע ברצף הסיפור, תזכורת: בלעם מנסה שוב ושוב לקלל את עם ישראל כפי שהתבקש, אך בכל פעם ופעם יוצאות לו מהפה מילים מרהיבות של ברכה.
יתרה מזו, תת-העלילה של סיפור האתון, לא מתאימה להקשר הכללי: הרי בלעם הלך כאמור מלווה במשלחת של "שָׂרֵי מוֹאָב", והנה בסיפור המכשולים שמלאך ה’ מציב בפניו / בפני אתונו – נראה שהם לבדם בסביבה: בלעם, האתון, המלאך. להיכן נעלמו מהשטח ה-’שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים’, שליוו מטעם מלך מואב את בלעם? מדוע הוא נאלץ להתמודד עם אתונו הסוררת לגמרי לגמרי לבדו? אכן, יש מן הפרשנים שלקחו את הסיפור כולו למחוזות החלום והנבואה. אך גם רבים אחרים שמשאירים אותנו עם מִשְׁעוֹל הַכְּרָמִיםוהגדר הפיזיים ממש, חייבים להודות שלאפיזודה זו יש מנגינה ורקע אחרים, חלומיים-משהו, סוראליסטיים, על הגבול הדק שבין המציאות לבין הדמיון.
***
במקומות לא מעטים משווים חז"ל בין בלעם לבין אברהם אבינו. ראש לכולם מסכת אבות (ה, יז): "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של אברהם. וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של בלעם. תלמידיו של אברהםעין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה. אבל תלמידיו של בלעםעין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה". מה ראה בלעם מכל הרשעים שבעולם, שדווקא אליו מנגידים את דרכו של אברהם אבינו. הבה נפנה למקור נוסף, מפורסם אף הוא, המבוסס על השוואה בין הליכת בלעם לקלל את ישראל בפרשתנו, לבין הליכתו הנודעת של אברהם לעקדה: "אמר רבי שמעון בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה.אהבה מקלקלת את השורה דכתיב: ’וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ’(בראשית כ"ב, ג).ו[כי] לא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה! ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר: ’וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ’. ו[כי] לא היו לו כמה עבדים? - אלא שנאה מקלקלת את השורה!" (בראשית רבא, נ"ה, ח).
המדרש הרגיש לניואנסים, הבחין כי הלשון דומה אצל אברהם ואצל בלעם: שניהם משכימים / קמים בבוקר לעשות רצון קונם. גם בלעם הרי הדגיש שהוא מבחינתו, ממלא את רצון הא-לוקים: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶתפִּי ה’אֱ-לֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". שניהם אינם מחכים לעבדים ולמסייעים אלא מזדרזים בעצמם לחבוש את בהמתם, מקלקלים את השורה, הסדר הרגיל והנורמלי של הדברים. דווקא ההשוואה המילולית והעניינית, מביאה את חכמינו לדרוש בהבדל ביניהם, שאינו נעוץ במעשים החיצוניים, הדומים להפליא בשני המקרים – אלא דווקא במניע הפנימי: אברהם פועל מאהבה, בלעם פועל מתוך שנאה.
משווים אצלנו לרוב בין תופעות שמתרחשות, חסימת כבישים למשל, במקרה פלוני ובמקרה אחר. אחד רואה תמונה עכשווית והיא מזכירה לו תמונה אחרת. אכן, מלמדים אותנו חכמים, מראה העיניים יכול להיות דומה לחלוטין, להזכיר משהו אחר – אבל ההשוואה איננה מושלמת בלי שנדבר על התוכן שעומד מאחורי התמונה, על המשמעות, על המניע הפנימי. לפעמים זה שמים וארץ.
לאור השוואה זו ברצוני להתבונן בפסוקים של פרשתנו, בסיפור בלעם והאתון בו פתחנו, בהליכתו של בלעם אל משימתו – מארם הרחוקה ועד בואכה מואב,בדרכו לקלל את ישראל; ולהשוות זאת לסיפור מפורסם, אף שאינו מופיע בכתובים אלא במדרש, על הליכתם של אברהם ויצחק מבאר שבע להר המוריה, בדרכם לעקדה.
וַיִּחַראַף אֱ-לֹהִים, כִּיהוֹלֵךְ הוּא,
א. וַיִּתְיַצֵּבמַלְאַךְ ה’ בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ, וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶתמַלְאַךְ ה’נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִןהַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה;
וַיַּךְ בִּלְעָם אֶתהָאָתוֹןלְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.
ב. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה’ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים, גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶתמַלְאַךְ ה’ וַתִּלָּחֵץ אֶלהַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶתרֶגֶל בִּלְעָם אֶלהַקִּיר; וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ.
ג. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְה’ עֲבוֹר, וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵיןדֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶתמַלְאַךְ ה’, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם,
וַיִּחַראַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶתהָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.
נניח כרגע לפתיחת פי-האתון ולהתקוממותה המפתיעה כנגד בלעם ומכותיו. ונשאל שאלה פשוטה: האם היה על בלעם להבין מתוך סרבנותה של האתון כי ה’ אינו חפץ בהליכתו? לשון אחר – האם בכל פעם שצץ מכשול בדרכנו ליעד כלשהו, חשוב ובעל ערך: המכונית לא התניעה, פספסנו את הרכבת, התלכלכו הבגדים, שכחנו משהו בבית, וכן הלאה – האמנם בכל מקרה כזה נסוב לאחור? האם אות הוא כי לא רצוייה דרכנו בעיני הא-לוהים? ואף אם המכשול חוזר על עצמו פעמיים ושלושה – עדיין! האם לא מוטל עלינו להתעקש ולדבוק במשימה, לחתור למטרה, חרף כל המכשולים שצצים, שוב ושוב ושוב.
והנה המקבילה המדרשית, אצל אברהם ויצחק הפוסעים בנחת בדרך לעקדה: (תנחומא וירא, כב)
"א. קדמו השטן[לאברהם] בדרך ונדמה לו כדמות זקן, אמר לו, לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל...
אמר לו : זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא קח את בנך, וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה, ... תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתתחייב עליה בדין?!
אמר לו [אברהם]: לא משטין היה, אלא הקדוש ברוך הוא יתברך היה, לא אשמע ממך!
ב. הלך מעליו ונדמה [השטן] לבחור, ועמד על ימינו של יצחק. אמר לו: לאן אתה הולך? א"ל: ללמוד תורה...
אמר לו: עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך, עד שלא נולדת והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך!
אמר [יצחק]: אעפ"כ לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי.
חזר ואמר [יצחק] לאביו: אבי, ראה מה אומר לי זה. אמר לו: אל תשגיח עליו, שאינו בא אלא ליעף לנו.
ג. כיון שראה שלא קבלו ממנו, הלך [השטן] ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו.
אמר לנעריו: בואו אחרי, ירדו אחריו. כיון שהגיע עד חצי הנהר, הגיע המים עד צווארו".
הנה ניצב אברהם בניסיון דומה לזה של בלעם, לא מלאך ה’ ניצב בדרך לשטן לו, ומסית את אתונו מהדרך שוב ושוב; אלא השטן בעצמו, מתחפש לזקן, מתחפש לבחור, ולבסוף מתחפש לנהר שוטף. האם לא היה על אברהם להבין כי ה’ אינו חפץ בהליכתו ושולח את מלאכיו-שליחיו כדי למנוע אותו מללכת? מדוע אצל אברהם אנו רואים בדבקותו ללכת חרף כל הקשיים, הפיזיים והמנטליים – קידוש השם, ואילו אצל בלעם זו התעקשות עיוורת, רשעות ועיקשות???
***
כאשר אנו הולכים למשימה חשובה, מפנים את דרכנו במרץ לקראת יעד בחיים, אתגר
המכשולים בדרך קוראים לנו לעצור ולהתבונן, לבדוק תחילה את המניעים שלנו
מתוך מה אנו פועלים, מאהבה או משנאה? מתוך אגואיזם או מהקרבה עצמית?
ובהמשך לבחון האם אכן זו הדרך, האם אנחנו משוכנעים?
האם המכשול שלפנינו הוא שטן מסית, ועלינו לדחותו ולדלג מעליו
להבין שאינו בא אלא לייעף לנו?
או שמדובר במלאך ה’, שמטרתו להשיב אותנו לדרך המוטב?
המכשול, כך למדנו בצבא, הוא רק מעכב, לא מונע.
מאפשר לנו להעצור לרגע, להתבונן בדרכנו, במטרות ובמניעים
ולקבל החלטה, לבחור: תלמידי אברהם אנו, מקדשי השם בעולם
או חלילה תלמידי בלעם, הפועלים בזעם ומוציאים תסכול לכל עבר.
"מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם?
תלמידיו של בלעם יורדיןלגיהינם, ונוחלין באר שחת...
אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן,
שנאמר "להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא".
***
אף זוהר ארגוב התלבט, במקרה פרוזאי הרבה יותר, בין מלאך ובין שטן, ללמדך שלא מראה העיינים הוא תמיד הקובע: "אך תמיד אשאל מי לך נתן, פני מלאך יפים ונשמת שטן"?
נאמר כי עם בלעם הלכו גם שני נערים (מזכיר את הליכתו של אברהם לעקדה – ראו בהמשך).
התבנית המשולשת של החסימה אינה מקרית ומקבילה למלאך אצל בלעם ואתונו.
כך מסיים שם מדרש תנחומא, כאשר אברהם ויצחק כמעט טובעים בנהר-שטן: "באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחרתני ... ואמרת לי ... על ידך יודע שמי בעולמי, והעלה יצחק בנך לפני לעולה, ולא עיכבתי! והריני עוסק בציוויך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע, מי יקיים מאמרך, על מי יתייחד שמך?! –אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שעל ידך יתייחד שמי בעולם. מיד גער הקדוש ברוך הוא את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה."
]כפי שמוכיחה אותו האתון: מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. ובלעם ראה זה פלא ממשיך להתעקש: "לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ"!
