סיפור לפרשה: נוח תשע”ח
בהקשבה לפזמון, הבחנתי שהוא אומר : ”יונה מצה בו מנוח”. וכששאלתיו אם הוא יודע את תרגום המילים השיב: מדובר ביונה הנביא שאכל מצה בשבת בפסח בנינוה.,,,,
אחד השירים בזמירות שבת מתחיל במילים: "יום שבתון אין לשכוח- זכרו כריח הניחוח" והפזמון אחרי כל בית בשיר אומר: "יונה מצאה בו מנוח- ושם ינוחו יגיעי כוח".
באחד השבתונים שערכתי לחניכי בני עקיבא בשליחותי בחו"ל, בפרשת נוח חשבתי ללמד את השיר כמתבקש.
אחד המדריכים שעשה שנת הכשרה בארץ התלהב מהרעיון וביקש ללמד את החניכים.
בהקשבה לפזמון, הבחנתי שהוא אומר : "יונה מצה בו מנוח". וכששאלתיו אם הוא יודע את תרגום המילים השיב: מדובר ביונה הנביא שאכל מצה בשבת בפסח בנינוה.,,,,
ובכן , הסברתי לתלמידים שמדובר ביונה ששלח נוח מהתיבה לראות אם קלו המים. והיא לא מצאה מנוח לכף רגלה ולכן שבה אליו. ובפעם השנייה חזרה עם עלה זית.
בפעם השלישית יצאה ולא שבה יותר, מאז נהפכה היונה עם עלה של זית כסמל של שלום,
מעניין, שנוח ניסה קודם לשלוח את העורב שלא הסכים לצאת ממש בשליחותו ורק חג מעל התיבה ליד החלון. העורב השחור בתרבות הזרה הוא סמל של אסון ומוות. העורב לפי מדרשי חז"ל לא דואג לגוזליו ומפקיר אותם ולכן הינו עוף טמא. ליונה הטהורה שכולנו מדגישים את הנאמנות בזוגיות בינה לבין הזכר (כזוג יונים) יש רמזים במדרש שהיא מסמלת את עם ישראל. ויש פסוקים רבים על כך.
היות והמספר שבע או שבעה מופיע מספר פעמים בסיפור נוח, החליט מחבר השיר שהיא במעופה מצאה מנוח ביום השבת.
פרט חשוב ואקטואלי: המבול החל בשבעה עשר לחודש מרחשוון(שמתחיל השבת) ונוח יצא מן התיבה שנה מאוחר יותר בעשרים ושבעה יום באותו חודש .
שבת מנוחה וחודש טוב וגשמים בשפע
חיים דברת
