סיפור לשבת : פרשת ראה תשע”ז
שבת אחה”צ לפני תפילת מנחה, אני מגיע לבית הכנסת ומוצא שם את מר דן וילק המכונה בפי כולם Uncle Dan. אלמן זקן החי עם בנו וכלתו ,עסוק בקריאת מוטעמת של ההפטרה: ”ענייה סוערה לא נוחמה”. הערתי לו כי זו לא ההפטרה של אותה שבת ובתשובה ענה לי כי רק הפטרה זו הוא יודע לקרא בטעמים...
שבת אחה"צ לפני תפילת מנחה, אני מגיע לבית הכנסת ומוצא שם את מר דן וילק המכונה בפי כולם Uncle Dan. אלמן זקן החי עם בנו וכלתו ,עסוק בקריאת מוטעמת של ההפטרה: "ענייה סוערה לא נוחמה". הערתי לו כי זו לא ההפטרה של אותה שבת ובתשובה ענה לי כי רק הפטרה זו הוא יודע לקרא בטעמים. הבנתי שזו הפטרת הבר מצווה שלו ומיד אתגרתי אותו שיקרא זאת בשבת הבאה. הוא כמובן סרב בטענה שחלפו המון שנים. וחוץ מזה הוא הרי לוי.
לאחר מילות עידוד והבטחה שאעזור לו בחזרות, עלה רעיון במוחי שראוי שנחגוג לו גם את יום ההולדת בעוד שבוע. כשפגשתי את כלתו למחרת היום, התבקשתי להסביר לה מדוע חמיה הגיע מאד נרגש לביתו במוצאי השבת. היא מאד התלהבה מהרעיון לחגוג לחמיה הזקן בסעודה שלישית והבטיחה לדאוג לכך שבעלה ושני הבנים שלהם יגיעו בשבת בבקר לשמוע אותו קורא את ההפטרה. ואומנם, כבר ביום שישי לפני השבת התחילו להגיע לבית הכנסת מטעמים שונים ושתייה חריפה לכבוד "מסיבת יום ההולדת" לסבא דן.
שבת פרשת "ראה" בשנת תשל"ט, בית הכנסת באוצהורן שבדרום אפריקה לבש חג, מתפללים רבים הגיעו לשמוע את Uncle Dan קורא את ההפטרה. בנו עלה לוי ,והנכד הצעיר הוזמן לגלילת התורה. בדרשה שלי ברכתי את הקורא לאריכות ימים ושיבחתי את הקריאה הנכונה של ההפטרה והזמנתי את הציבור לסעודה שלישית לחגוג את יום הולדתו.
הכול עבר יפה והוויסקי נשפך כמים עד להבדלה במוצאי שבת ,עת נפרדנו בברכות הדדיות. לא חלפו יותר משלושים דקות והטלפון בביתי צלצל .על הקו הייתה הכלה – אסתר וילק-. הייתי בטוח שהתקשרה להודות לי על הכול ,אבל לפתע ביקשה שאבוא מיד, כי דן מצוברח ובוכה והיא לא יודעת מה קרה לו. מיהרתי לדירתם והוכנסתי לחדרו של דן שהיה דומע על מיטתו .
לשאלתי , מה קרה? מדוע הוא כל כך עצוב? ביקש ממני לשבת ולשמוע את סיפורו,והוא הסביר:
לפני שישים שנה הייתי נער בעיירה קטנה בפולין. חודשיים לפני הבר מצווה שלי הלכתי למלמד על מנת ללמוד את קריאת ההפטרה שלי. יום שבת מגיע ואני כולי נרגש ויחד עם אבי באו אימי ואחותי לשמוע אותי. (אז לא עשו מבר מצווה טקס גדול, הסביר לי). ספר התורה הונח על התיבה וכרגיל בכל שבת עמד הגבאי למכור את העליות. והוא התחיל במפטיר. אבא הציע רובל אחד. השני העלה לשני רובלים. אבא הציע שלושה רובלים ולהפתעתי מישהו אחר הקפיץ את המכירה לחמישה רובלים. אבא שתק. על אף מחאותיי ותחנוני אבא לא המשיך. אין לי אפשרות לשלם יותר בני.! אמר. "אבא זו שבת הבר מצווה שלי!!" אבל הוא ניחם אותי שאוכל לעלות בעלית הלוי שהרי אנחנו מבני שבט הלוי כידוע. וכך חזרנו לביתנו בשקט מבלי לקרא את ההפטרה. שישים שנה חלפו ולא קראתי את ההפטרה עד היום, איך לא אתרגש? סיים דן וילק את סיפורו. ואני חיבקתיו בהתרגשות ולחשתי: אם רק בגלל זה נשלחתי לדרום אפריקה דייני. אומנם כמעט ארבעים שנה חלפו ואני נזכר ומזכיר זאת בכל שנה.
חיים דברת מודיעין
