זכרונותי ממלחמת יום הכיפורים
בפעם האחרונה כתבתי איך נקראתי בעיצומו של יום הכיפורים לפני שמיעת ”מפטיר יונה. הפעם אכתוב נמה קרה בדיוק אחרי פחות משבוע. בעיצומה של מלחמת יום כיפור,
בפעם האחרונה כתבתי איך נקראתי בעיצומו של יום הכיפורים לפני שמיעת "מפטיר יונה. הפעם אכתוב נמה קרה בדיוק אחרי פחות משבוע. בעיצומה של מלחמת יום כיפור,
, ביום שישי יצאנו להפוגה ולהתרעננות. כל השריונאים טיפלו בטנקים וחימשו אותם. שם פגשתי את חבריי השריונאים וביניהם את אלי מלחי ז"ל שסיפר על הסאגרים וקרבות הטנקים שהתחוללו בשטחי האש. ואיך הם חלפו מעליו ולידו. וגם לחש לי שאשתו כבר בהיריון.
לפתע הגיע טנדר אזרחי וזרק לכיווננו חבילות של תחתונים וגופיות. (זוכרים את השיר?)
ליד המכונית עמד זקוף איש מזוקן ומיד זיהיתי את דיוקנו של אורי אבנרי ורעיון צץ במוחי.
ובלי להסס ניגשתי אליו ושאלתיו אם אוכל לתת לו מכתב ולדאוג שיישלח למשפחתי.... הוא השיב בחיוב. (לא לשכוח שזה קרה לפני עידן הטלפונים הניידים,)
ואז חשבתי הרי אין לי דף למכתבים ולא מעטפה. בלי להתבלבל לקחתי את נייר הקרטון של הגופייה וכתבתי מספר שורות לאשתי וציינתי את הכתובת המדויקת. כמובן שבעקבותיי ישבו כל חיילי הפלוגה וכתבו גם הם מכתבים ,
בחופשה הראשונה אחרי יותר מחודש סיפרה לי רעייתי ,שכפי שחשבתי הייתה אצל הוריה לסוכות בבני ברק, כי מספר נערים הסתובבו באותו שבת ומסרו מכתבים כאלה ואחרים לאנשים רבים וזה היה סימן החיים הראשון שקיבלו.
נ.ב. המכתב עדיין שמור במגרה כל שהיא. זכר לימים ההם.
חיים דברת(דאבוש)
פלוגת חרמש גדוד 410 חטיבה 600.
