פרשת השבוע: חיי שרה
סיפורי האישי על הביקור הראשון בלי במערת המכפלה, לפני 50 שנה בערך...
לפני שהחלטתי לכתוב את הסיפור (האמיתי) והקשרו לפרשה, חששתי שיתקיים בי חששה של שרה אימנו שאמרה: "כל השומע יצחק לי"-
הפעם אתעכב בביקור הראשון שלי במערת המכפלה.לפני 50 שנה בערך.
היה זה בשנת תשכ"ח וחשבתי להצטרף לקבוצה ה"הזויה" שחגגו את הפסח הראשון בחברון.. אני ועוד חבר קבענו לבלות את שבת חול המועד איתם במלון. כששאלתי איך מגיעים לשם? התשובה הפתיע אותנו: צריך לנסוע באוטובוס ערבי ממזרח ירושלים שליד שער שכם ולבקש את הקו לחברון. ללא שום חשש עלינו על האוטובוס ושילמנו מספר שקלים ,..
על אם הדרך הדרך , עצר האוטובוס בקבר רחל ובמחשבה זריזה החלטנו לרדת ולקרא כמה פרקי תהילים ליד קברה שהיה צנוע וקטן בהרבה ממה שרואים היום. האוטובוס המשיך בדרכו ואנחנו בתפילתנו.
אני וחברי המשכנו ברגל לעיר בית לחם והסתובבנו בכמה דוכנים עד שהגיע אוטובוס שממשיך לחברון. הנהג הבין מיד לאן פנינו מועדות ועצר לנו מול המלון. שם פגשנו קבוצה גדולה של חוגגים ובלא בעיה סידרו לנו מקום להניח ראשנו למנוחה. תפילת קבלת שבת ושחרית עברו בלי שהותירו בנו רושם מיוחד ורק אחרי סעודת שבת שמעתי ששואלים: מי רוצה להתפלל מנחה במערת המכפלה? היציאה נועדה לשעה אחת וחצי וקבוצת אנשים נקבצו ושמעו את הוראות הביטחון: לא להתפזר ,ולא להקניט את התושבים המקומיים. רק שני אנשים היו מצוידים בנשק. וכך צעדנו כחצי שעה במרכז חברון . רבים הפנו מבטיהם אלינו . לא הבחנתי בשנאה. חשבתי לי מה לבקש מהאבות והאמהות ששוכנים במערה. (רחל- זכתה בבכורה הרהרתי) התפילה עברה בשלום והסיור בהמשך בו הגענו לפתח המדרגות שעד אז אסרו על היהודים לרדת השאיר בי רושם עמוק וראשוני.
ואני שואל למה המצב השתנה כל כך אחרי חמישים שנה?
